הם היו ילדים יתומים שברחו מגטו ורשה ובעזרת הרבה תושייה, פיקחות וגם לא מעט מזל הם הצליחו לשרוד את השואה. הצעיר שבחבורה היה בן ציון הדר, או בכינוי הפולני שלו - "בולוש". היום, כשהוא כבר בן 83 אבל עם אותו חיוך ממזרי, הוא מספר על התקופה ההיא: "זה היה נראה לי כמו הרפתקה, מלחמת קיום יום יומית".
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
את סיפורם של חבורת הילדים היהודים כתב יוסף ז'מיאן בספרו "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים". הסיפור חוזר פעם אחר פעם ל"בולוש", הכינוי הפולני של בן ציון הדר. סיפורו הלא ייאמן מתחיל בגטו ורשה של תחילת המלחמה.
משפחתו עדיין בחיים, אך רעבה מאוד. בגלל שהיה קטן, אחותו של בולוש הייתה מבריחה אותו דרך פתחי הניקוז של הגטו במטרה להביא לחם הביתה. "הייתי שר מתחת לחלונות של משפחות פולניות והם היו זורקים לי לחם", סיפר בן ציון. "הם הרי לא ידעו שאני יהודי".
מהגטו הוא ברח בגיל 6, בלי משפחה ובלי הרבה תקווה והתגורר בביתה של פולניה זקנה שהכיר מפעם. "הבנתי את הכל באותו זמן, יותר טוב מהמבוגרים", הוא משחזר. "הם השלו את עצמם שהם יכולים להינצל ואני ידעתי שרק מוות יש שם".
בביתה של הפולניה הכיר בולוש את חבורת הילדים שהייתה לו למשפחה, הוא היה הקטן ביניהם. הוא הצטרף לחבורה, שהחליטה לא לדבר ביידיש ולמחוק למעשה את הזהות היהודית שלהם, ויחד הם מכרו סיגריות והעיתונים.
בניגוד לכל היגיון, הם החליטו לא לברוח ולחיות דווקא בחלק "הארי" של העיר, לא רחוק ממטה הגסטפו. "דווקא שם אף אחד לא חשד בנו", סיפר בעבר יוסף שפירא ז"ל שהיה אחד מחבריו של בולוש. "היינו יותר בטוחים כי אף אחד לא חשב שיהודים יסתובבו שם".
"ילדים פולנים היו לוקחים לי את הסחורה", סיפר בולוש. "מי שעזר לי היה אחד החברים שקראנו לו שור כי הוא היה חזק". כל פעם שהיה חשש כי ייחשף הוא היה עוזב את האזור לכמה ימים ואז חוזר.
חלק מהילדים נתפסו על ידי הנאצים כי מכרו סחורה מזויפת ושניים מהם נרצחו באכזריות. "אני זוכר את התקופה הזאת כהרפתקה, מלחמת קיום יום יומית, לא זוכר שסבלתי", סיפר בולוש בהתרגשות. "הסיכוי שלי לשרוד שאף לאפס אבל עובדה ששמרו עליי".