את הרגע הזה מאיר לוי לא שוכח גם 70 שנה אחרי. הרגע שבו פגז ירדני פגע באמו ובאביו והותיר אותו יתום. גם בגיל 78 הוא מתרגש כשהוא מתאר את השניות הקשות בחייו. "בגיל 8, לראות את אבא שלי שוכב מת ואת אחותי סוחבת את אמא שלי פצועה זה דבר שאי אפשר לתאר", הוא מספר על סף דמעות.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
השנה היא 1948. לוי ומשפחתו התגוררו בשכונת "בית ישראל" בירושלים, אז קו החזית מול אזור שהיה בשליטה ירדנית. "אני זוכר הכול", הוא משחזר. "הכריזו על שביתת נשק וכולם שמחו. האנשים יצאו לרחובות, גם ההורים שלי. אבא שלי יצא במפתן הבית וישב שם. אחרי שהיו כל הזמן במקלט הם רצו לשאוף קצת אוויר צח".
אבל שביתת הנשק לא הייתה תעודת ביטוח לחיים, למרבה הצער. "כולנו ישבנו בבית ואמא שלי התחננה לאבא - קום כבר מהכיסא, כנס פנימה", הוא נזכר. "איך שאבא שלי החליט לקום, נפל פגז על פתח הבית. נהיה חשוך - כל הבית נהרס. אני לא אשכח את הדבר הזה עד יום מותי. זה היה מחזה איום".
כשהעיניים הצליחו לראות שוב, התגלתה התוצאה הקשה. "ראיתי את אבא שלי מדמם, הוא בדיוק נפל", הוא מספר. "אחותי לקחה את אמא לטיפול ראשוני ואחר כך העבירו אותה לבית החולים". אחרי שבועיים של טיפולים בבית החולים היא נפטרה.
3 ימים מתחת למיטה
הפציעה של אמו הייתה נחשבת היום לפציעה קלה. "הרפואה לא הייתה מפותחת אז", מסביר לוי. "היא נפטרה מזיהום ואני נותרתי לבד. במשך שלושה ימים התחבאתי מתחת למיטה מהפחד. לא רציתי לזוז משם. האחיות שלי אמרו לי, 'קום, צא משם'. מהפחד לא אכלתי. עד עכשיו אני מרגיש את הטראומה הזו. אני עכשיו עדיין קצת מגמגם בגלל זה".
"עברו הרבה שנים ואנשים לא מאמינים שאני זוכר, אבל אני זוכר הכול", הוא מספר בעצב. אחרי התקרית הוא נשלח לבית יתומים דתי.
החיים בירושלים לא היו קלים. "אנשים היו הולכים עם פחי מים כדי להביא מים כדי לשתות", לוי משחזר. "אנשים לא יצאו מהבתים כי כל הזמן היו הפגזות. היינו ממלאים חביות באבנים ומגלגלים בכביש, זה היה עושה רעש ומזה היו פוחדים. לא היה צה"ל, רק פלמ"ח, וגם להם מה היה? כל אחד היה יורה בנשק של החבר שלו".
הבריחה מהמוסד
גם החיים בבית היתומים לא היו קלים. "הכריחו אותנו להיות דתיים - חייבים לקום לתפילה", הוא מתאר איך איים פעם על המדריך שהוא יברח. "אמרתי לו שאני לא אהיה פה ואם יקרה לי משהו הם יהיו אחראים - אני לא דתי". פעם אחת הוא קיים את הבטחתו ויחד עם חבר נוסף הלך לשכונת שמואל הנביא, שם ראו אותם חיילים ירדנים ופתחו באש.
"הם ירו עלינו מהבית הלבן, איפה שהיום הגבעה הצרפתית", הוא מתאר. "חיכינו עד הלילה, התחבאנו מאחורי הצריף וחזרנו למוסד. סיכנו את החיים שלנו בכוונה".
אחרי שנתיים בבית היתומים לוי עבר לגור לקיבוץ רבדים שם נשאר במשך שלוש שנים ומשם שעבר לגור אצל אחותו עד הגיוס לצבא. כשהשתחרר הוא חזר לאחותו, עד שהכיר את אשתו רחאנה. אחרי שנים של מגורים בירושלים הם עברו לאחרונה להתגורר בכרמיאל.
68 שנים עברו מאז התקרית הקשה שהפכה את לוי ליתום מאב ומאם עד שהוכר כבן לחללי פעולות האיבה. בשנה הוא הניח זר בטקס הזיכרון הממלכתי בהר הרצל. "במקרה ראינו בעיתון שמגיעות זכויות גם למי שנפגע בשנת 1948 ושמשרד האוצר מקציב 10 מיליון למשפחות", סיפרה אשתו רחאנה. בעזרת ארגון נפגעי פעולות האיבה השיגו את ההכרה. "עד אז כל אחד זרק אותנו למקום אחר", היא מתארת. "בארגון הייתה אוזן קשבת של הילה עורכת הדין ושל יושב ראש הארגון יהושע כהן ז"ל ותוך 24 שעות קיבלנו תשובה שמגיע לנו כסף".