סבא שלי, אפרים פישמן, היה רק בן 19 בערב שבו הופיעו לפתע מעל שמי העיר שלו, דומברוביצה, מטוסים שירו במכונות ירייה לעבר עוברים ושבים. רבים מהיהודים בני הקהילה והסביבה הובלו אל בורות ביער ונרצחו שם. סבא שלי הודיע לאימו שהוא מסרב להגיע לכיכר בה נדרשו כל היהודים להתכנס, וכך ניצלו חייו. בפעם הראשונה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
לאורך תקופת המלחמה הוא התחזה לפולני וחי מחוץ לגטו - התחבא בארובה ובעליית הגג של משפחה פולנית אמיצה, היה עד ליריות ולמעשי רצח של רבים מחבריו ותושבי עירו ובסוף גם זכה להצטרף לצבא האדום ולשחרור פולין מהכיבוש הנאצי.
הם היו חמישה אחים: סבא שלי הבכור, יוסף, רבקה, בתיה ופניה. הוריו של סבי נרצחו יחד עם שתי אחיותיו רבקה ובתיה. הוא, יוסף ופניה עלו בסוף לישראל.
לא סיים את הספר
סבא שלי לא דיבר על השואה. הוא נפטר כשהייתי בת 17 ואני זוכרת שבשנותיו האחרונות החליט שהוא כותב ספר זיכרונות. בכל פעם שהיינו מגיעים אליו לביקור, נכד אחר היה יושב ליד המחשב וכותב את הסיפורים של סבא. הוא לא הספיק לסיים אותו, אבל את המעט שהספיק לפרט קראנו בשקיקה.
הפעם הראשונה בה שמענו בני המשפחה את כל מה שעבר בשואה, יחד עם אמי ואחותה שעד אז נאלצו להסתפק בפרטי מידע קטנים שנזרקו פה ושם, הייתה בצפייה בעדות המצולמת שלו ל"יד ושם". שתי קלטות, שלוש וחצי שעות בהן ישב ומסר עדות על שאירע לו ולמשפחתו.
לחפור את קברם
במהלך הבריחה של סבי מדומברוביצה הוא עצר בעיירה קורץ כשהוא סובל מחום גבוה. הגרמנים ערכו בדיוק צייד אנשים לעבודות כפייה, וסבי נתפס. בסוף אותו שבוע העמידו הגרמנים את כל 17 היהודים ששרדו את העבודות בשורה והכריחו אותם להתחיל לחפור בור גדול – קבר עבור עצמם.
כאשר הבור היה מוכן הם העמידו את החופרים על שפתו וציוו עליהם לומר וידוי (תפילה שלפני המוות). אחרי אמירת הווידוי הם חיכו לשמוע בכל רגע את קול הירי שישים קץ לייסורים ולהתעללות. חלפו מספר דקות, שלפי סבי נמשכו כמו נצח, אבל במקום יריות שמעו לפתע פקודה: "חזירים יהודים מקוללים, להסתובב לאחור וללכת הביתה".
סבי פתח בריצה, בלי להסתכל לאחור, מתקשה לעכל את הצלתו ממוות בטוח. כעבור חצי שעה כבר היה בתוך בית של משפחה יהודית. הבית אמנם היה מלא בפליטים, אבל בני המשפחה הסכימו לקבל אותו כי ברחוב השתוללו החיילים במעשי שוד, אונס ורצח.
צ'ופר מיוחד
הגרוע מכל, לפי סבי, היה הרעב. הוא החליט לצאת ולנסות להשיג מזון לכל בני הבית ששהה בו, על אף הסכנה שבדבר. סבא שלי היה רגיל בשנות הלימודים שלו הרחק מהבית לתקן את הגרביים שלו בעצמו. חיילי חיל הרגלים הגרמנים גרבו גרבי צמר שהתבלו והשתפשפו ולכל אחד מהם הייתה ערכת תיקון גרביים. סבי הציע לחיילים לתקן את גרביהם תמורת מזון. אבל כדי להשקיט את המצפון, היה מספר "הוספתי להם גם צ'ופר - את כל הכינים שהיו בבגדי התחתונים ובראשי באותה תקופה צירפתי לתוך הגרביים המתוקנות, שיסבלו מהם בדרך לחזית".
בסוף המלחמה, עם שחרור העיר, עצר חייל סובייטי את סבא שלי בגלל שלפי הבגדים שלבש היה בטוח שמדובר בחייל גרמני ומיד שלף רובה להרוג אותו. סבא שלי ניסה בכל כוחו להסביר שהוא יהודי, אבל החייל דרש הוכחה. סבא שלי אמר שהוא נימול, אבל הקצין לא השתכנע ואמר שיש רבים נימולים שאינם יהודים. סבא שלי ניסה שוב ואמר שהוא מדבר יידיש - אבל גם מזה לא התרשם הקצין, "יידיש, גרמנית, זה כמעט אותו הדבר... אם אתה באמת יהודי, את 'מה נשתנה' אתה יודע?"
ברגע אחד סבא שלי התחיל לשיר בעברית את ״מה נשתנה״, והחייל החליט לשחרר אותו. סבא שלי תהה מה גרם לחייל לבקש ממנו דווקא את ההוכחה הזו. הוא חשב שאולי היו אלה ימי חג הפסח, חג שלא חגג כבר 5 שנים, ולכן חשב החייל דווקא על השאלה הזו. לימים הוא הזדמן ללוח "120 שנה" ובדק את התאריך העברי בו ניצל מהחייל הסובייטי. הוא גילה שצדק – זה היה בערב חג הפסח.
ניצחון התקווה והעשייה
מאז חג פסח לא היה עוד סתם חג עבור סבא וסבתא שלי, הוא היה עבורם באמת חג החירות. חג שבו חגגו את המשפחה האוהבת שהקימו בארץ ישראל, חג שבו חגגו את המנהגים היהודיים שיכלו לציין בבטחה וללא חשש, חג שבו חגגו את ניצחון התקווה והעשייה על הייאוש והפחד.
לפני שבועיים חגגנו את חג הפסח. פרסמתי כתבה על תחושות של חיילים סביב עניין החמץ בבסיסים, בעקבותיה זכיתי ל"איחולים" מיהודים טובים שקיוו שלא אעביר את החג בשלום. לא פעם אני חושבת על סבא וסבתא שלי במציאות רווית האלימות וההקצנה שאנחנו חיים בה היום. מה היו חושבים על המדינה הזו שחלמו עליה בלילות הקשים ביותר שלהם ועשו הכל כדי להגיע אליה ולהילחם על הקמתה.
יש משהו בדור הזה "שהקים את הארץ", דור שבחר בגבורה את העתיד שלו ואת הערכים שלו, ולא גדל למציאות קיימת ומובנת מאליה. או שזה הופך אותך לקשה וסגור או שזה הופך אותך ללוחם. והם שניהם, סבא וסבתא שלי, היו לוחמים. הם היו מחנכים בנפש, אנשים שהאמינו בבני האדם ובנתינה אמיתית. נתינה מתוך אהבה לזולת ולא מתוך אינטרסים. ראיתי את זה תמיד. ביחס למוכר במכולת, לירקן, לשכנים, לדודים ולחברים. אני מבינה את זה היום יותר מתמיד.
אז כל פעם שאני חשה ייאוש ממלחמות החינם שאנחנו מנהלים פה, אני מזכירה את זה לעצמי. אמנם אני לא נלחמת מלחמות הירואיות כמו סבתא וסבא שלי, אבל אני מבטיחה לעצמי להמשיך להילחם על הדברים שאני מאמינה בהם. לנסות לשנות גם אם זה בדברים הקטנים, גם אם זה עוזר לאדם אחד. נסו את זה גם אתם, לשאול את עצמכם מידי פעם אם זו המדינה שאנחנו ראויים לה ועשו הכל כדי להפוך אותה לכזו. זו חירות אמיתית.