"איזה רגש עובר בי עכשיו / הרי היום אני למעשה כמעט אב": סגן איתן הס לחם בימי קרב בגזרה הסורית ב-1970 - בעוד הוא ממתין ללידת בנו הבכור. את תחושת הציפייה והמתח לקראת הלידה במהלך הקרבות תיעד בשיר בשם "כמעט אב - ביום של קרב". את השיר הוא תכנן לשלוח לרעייתו, אך המכתב מעולם לא נשלח ונמצא בין חפציו לאחר מותו. את בנו הבכור פגש כשחזר מהחזית, אך לאחר כשנתיים נהרג בתאונת אימונים - ואת בנו השני, שנקרא על שמו, לא זכה מעולם להכיר.
לקריאת השיר המלא שכתב איתן - לחצו כאן
הס, שנולד בחולתה שבגליל ב-1947, התגייס ב-1965 לנח"ל ופיקד על היאחזות מי עמי. ביוני 1970 נשלח לשירות מילואים ברמת הגולן והשתתף בימי הלחימה העזים - שאף זכו לכינוי "מלחמת שלושת הימים". במהלך אותם ימים הפגיזו הסורים את רמת הגולן וניסו להשתלט על מוצבים של צה"ל. ישראל תקפה בעומק סוריה, השמידה מוצבים ואף לקחה שבויים סוריים רבים.
בזמן שהשתתף בקרבות, זמן קצר לפני לידת בנו הבכור, תיאר הס במכתבו את המצב המתוח בגזרה ואת הציפייה להיות אב. כשנתיים לאחר מכן, ב-19 ביולי 1972, נהרג בתאונת אימון בעת שירות מילואים כחודש לפני יום הולדתו ה-35. הוא הותיר אחריו את רעייתו גליה ואת שני ילדיהם: בנו השני, אותו לא זכה להכיר, נקרא על שמו.
השיר שכתב הס נמצא בין חפציו לאחר מותו:
כמעט אב - ביום של קרב
מכתב שיצא לאור עוד זמן די רב.
עוד לילה עבר, הגיע אור יום
אך הקץ למצב עוד נראה כחלום.
לכאורה, יום רגיל בא לעולם
יום שאינו שונה מכולם.
זריחה בארבע על רמת הגולן
כן...היום...ייתכן... האמנם?
והלוא חוק הוא לפני רבונו של עולם
שביום השישי הוא ברא את אדם.
משום מה לי רגש יש,
שדבר מה לא רגיל היום יתרחש.
מכאן ואילך הכל התבשל
כמו על סיר פלא העניין החל.
חוזר בריצה לוי הקשר
בלי בגדים - הכל במקלחת נשאר.
פגז לטווח והוא בבונקר מיד
ולא - יתכן וספדנו אחד.
החברה בבונקר, אני בעמדה
ואתי עוד אחד ולו בבית ילדה.
אך למי יש זמן לנתח מצב,
לא לזה עם ילדה
ולא לי כמעט אב,
כי גשם עז של עופרת ניתך
מלווה בקולות כמו פח בום טרח.
כך החל קונצרט מגוון
של מאה שישים או תותח מכוון.
אני מתחיל פקודות לפזר:
רגם, חמש, לא יותר.
רק תן לירות... לא יכול...פגיעות ישירות!
חזור לבונקר! נפעיל ת'תותח.
לעמדה! מעל לוי "הלבן" מטווח.
עשרים מ"מ, תרביץ! אל תחסוך!
ישמרני האל, איתן, יש ברוך.
פגיעות לידי, הכל ממוסך.
נדמה לי שגם הקנה הלך.
ובתוך המולת טווחים ופקודות
נופלת עיני על החייל סלוודור.
הוא מחייך ומסביר בוודאי מתרגש:
זו מקלחת ראשונה שלי תחת אש.
איזה רגש עובר בי עכשיו,
הרי היום אני למעשה כמעט אב.
אך אין זמן להגות ולהעלות רגשות,
כאשר התותחים רועמים - המוזות שותקות.
קשר, מבצעים, בקש מאה עשרים!
הסוללה חטפה. יש פצועים
אז במה אוכל להכניס לישמעאלי?
לא לחשוב, זה לא חינוכי.
הודעה בקשר: אין ברירה
החזק מעמד, זה בכל הגזרה!
המכתב של הס מתפרסם בחוברת "געגועים" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, בה מובאים גם מכתבים ושירים שכתבו אלמנות ויתומים לזכר יקירם שנפל.