יותר משבעה עשורים עברו מאז המלחמה והקונפליקט של רבים מהניצולים מול גרמניה נותר לא פתור. הנושא הזה, שבדור השני בא לידי ביטוי בשאלה האם לרכוש מוצר תוצרת גרמניה או לבקר במדינה, גדל ומשתנה כשיש ישראלים צעירים שמתבלטים האם לעבור לגור שם.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
דימויים מהשואה חוזרים ומופיעים ביצירותיו של האמן שלמה שנקר, ניצול שואה בן 82. "זה חור בלב, עם החור הזה אני נשאר ואשאר איתו עד סוך ימיי". "אני דור ראשון של השואה, מה שאני עברתי - לא מוכן לסלוח".
"כשאני רואה את הצעירים האלה שהולכים לחיות שם", משתף שנקר, "פשוט... מזלזלים בזיכרון של השואה". "לחיות שם? עם אדמה מקוללת? בושה. פשוט בושה לעם ישראל".
הכעס והסלידה של ניצולים רבים מגרמניה, חלחל לא פעם לדורות הבאים. "מה שאני חוויתי כילדה קטנה, את הבכי של שני ההורים שלי, כל הזמן, בימים ובלילות, גם כשהחיים נראו נורמליים, אז בוודאי שזה בלתי ניתן לסליחה", סיפרה חנה גרפי, ביתו של שנקר. כשנשאלה אם ילדיה ייסעו לגרמניה, השיבה "לא ולא".
אך זה לא הסיפור של כל המשפחות. אברהם ויינריך, ניצול שואה בן 86, נושא עמו לכל מקום שתי מפוחיות, תוצרת חברה גרמנית, זהות לאלו שניגנו בהן הוא ואביו, במערת המחבוא בה העבירו את ימי המלחמה. "אינני יכול לשכוח באף רגע מה עשו הגרמנים, אלה דברים שתקועים בלבי, עמוק עמוק".
אם בעבר עסק הדור השני בשאלה האם לקנות תוצרת גרמניה, בני הדור השלישי מתלבטים האם לעזוב לגרמניה. "גרמניה היום, היא המדינה הכי עשירה באירופה, אבל מאיפה? אתם יודעים מאיפה? מהיהודים", אומר ויינריך לנכדתו, נטע נחום, שאת ירח הדבש שלה בילתה במינכן.
"בינינו, בני הדור שלי, זה לא משנה אם הם דור שלישי לשואה או לא, זה קשור לקשיים ולמציאות שיש היום בישראל", מסבירה נחום. "הבחירה לקום וללכת לא קשורה למלחמה. קשה לדרוך שם אחרי 70 שנה ולהרגיש כעס".