בנחל צפית שבערבה, בין הסלעים והמצוקים, התחולל אסון השיטפון שגבה את חייהם של תשע נערות ונער אחד. השבוע חזרו לשם הניצולים שהיו ברגעי האימה וברגעים האחרונים של חבריהם, כדי לסיים את המסלול שלא סיימו אז. "עברה המחשבה שאולי אנחנו עומדים למות", שחזרה אחת הנערות.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
כשהם מלווים בהוריהם, הנערים חזרו למקום שבו כמעט איבדו את חייהם. "אני זוכרת רגע של - שזה ייגמר כבר", סיפרה שרי קורץ, אחת הניצולות. "די. לא משנה באיזו צורה. אם זה בצורה של לצאת מפה בחיים או אפילו לצאת מפה במוות. רק די, בוא נסיים עם זה".
חבורת הצעירים ממרכז הארץ הכירו זה את זו רק יום לפני האסון, כשיצאו לטיול גיבוש בנחל מטעם מכינת "בני ציון" - המכינה שאליה ביקשו להצטרף ולבלות בשנה הבאה. "אני זוכר שהתחיל לטפטף והיו מלא ברקים ורעמים אבל רחוק מאוד", שיחזר עדיאל חסיד שניצל מהשיטפון. "הם אמרו שלא אמורה להיות זרימה בנחל, וגם אם כן אז ממש טיפה".
ב-13:00 הקבוצה צעדה בנחל, לקראת חלקו האחרון. הדרך הפכה צרה ונקיקית והנערים הלכו בשלוש דבוקות בהפרשים של כמה עשרות מטרים. בשעה 13:14 הכול החל לרעוד.
"הגל עם כל הסלעים סוחף את כל הבנות"
עדיאל, שהלך בדבוקה האחורית, תיאר כך: "פתאום התחלנו לשמוע רעש ממש חזק של אבנים, וכולם נכנסו להלם ולא זזו. הסתכלנו אחד על השני ואז מישהו צעק 'שיטפון, כולם לעלות'. הבנות התחילו לצרוח, ואני קפצתי למדרגה הבאה וראיתי את הגל עם כל הסלעים סוחף את כל הבנות. התחלנו לטפס למעלה לאט לאט ופתאום התחלנו לעכל מה קרה, אבל אנחנו עדיין לא מעכלים".
באותם רגעים ובמרחק לא רב מעדיאל יורדות ביתדות החברות הטובות אלה ושרי, שהגיעו יחד לטיול הגיבוש למכינה. "כשהבנו שאנחנו הולכות למכינה ביחד שמחנו והיינו כל כך מאושרות", אמר שרי קורץ. "אני והיא היינו ביחד ביתדות. היא היתה מעליי בדיוק כשהגיעו המים, והגל הגיע בלי ששמענו או שראינו. בפתאומיות. לא הספקנו אפילו לדבר. לא הבנו בתוך מה אנחנו נמצאות - וזהו. הרגע שאני רואה אותה מעליי ביתדות זה הרגע האחרון שאני רואה אותה".
כשהשיטפון פגע בדבוקה האחורית הוא גבר על הנערות, וזו היתה הנקודה האחרונה שבה ראו אותן בחיים. אלה ואילן, שני ואגם, רומי וגלי, נסחפו בזרם. במרחק כמה צעדים פנימה לתוך הנחל, צעדו אחיה ושירה.
"עברה המחשבה שאנחנו הולכים למות"
"היינו במקום צר, ושמענו צעקות 'שיטפון!' אז התחלנו לרוץ ולחפש מקום שאליו נוכל לטפס. הרגשתי שאני רץ בשביל החיים שלי, סיפר אחיה. השניים רצו והצליחו להגיע אל קבוצת הנערים השניה שצעדה בנחל, ושם הם פגשו גם את שניר שעוד לא היה מודע למתרחש. במהירות הם מצאו סדק בקיר הנקיק ומטפסים עליו.
"המים המשיכו לצבור גובה והבנו שהמצב לא משהו אז התחלנו לנסות להעלות את המורל ושרנו מי שמאמין לא מפחד", סיפרה שירה. "עברה המחשבה שאולי אנחנו עומדים למות, אבל בגלל שהיינו בסדר שמרנו על מורל גבוה וגם התקשרנו למשטרה אז היינו במצב של לפעול כדי לצאת מזה. אם הייתי עוצרת לחשוב שאני עוד שניה מתה אז לא הייתי מצליחה".
בדבוקה הקדמית, זו שהיתה קרובה ביותר ליציאה מהנחל, הבינו שמשהו מתרחש. "ראינו שני אנשים עוברים אותנו ופוגעים בסלעים וממשיכים", תיארו. "חיבקנו את ההר כדי לא ליפול לזרם. המים הגיעו לנו עד הפופיק. לא ידענו כמה עוד המים יכולים לעלות, וגם לא היה לנו לאן להמשיך לטפס. אם המים היו עולים כנראה שהיינו טובעים גם כן. כבר עברה לי בראש ההלוויה שלי". הנערים עמדו בנקיק יותר משעה, מאחר שהזרם החזק והמצוקים הקשו על המחלצים להעלות את הניצולים ואת גופות חבריהם.
מאז האסון נמשכות פעולות החקירה. יובל כאהן, ראש המכינה, נחקר בחשד לגרימת מוות ברשלנות. המדריך, אביב ברדיצ'ב נחקר בחשד לעבירה של הריגה. הניצולים והוריהם מעדיפים שלא להתייחס לנושא.
בערב, לאחר שסיימו את המסלול, ארגנו הורי הניצולים מפגש בינם לבין צוותי החילוץ והנערים הודו להם על שהצילו את חייהם. "עכשיו כשאני רואה את זה, זה עוד יותר מפחיד", אומרת ובוכה אלה, אימו של אחיה. "אני מבינה שקרה לנו נס עצום. הקדוש ברוך הוא הציל אותו. איזה פחד".
כשירד החושך סיימו הנערים את המסלול ויצאו מבין הצוקים. הפעם, צועדים על רגליהם. אחר כך התאספו לקרוא קדיש ולהדליק נרות זיכרון. השבוע הודיעה להם המכינה שלא תפתח את המחזור הקרוב - המחזור שלהם. אבל את הנערים והנערות האלו זה לא עוצר. הם מחפשים מכינה אחרת שאליה יוכלו להצטרף. נחושים להמשיך בדרך שבה כבר לא יצעדו חבריהם.