שמחה טייטלבוים אהב את בנותיו כל כך ודאג להן בכל מחיר. הוא הרגיש שרוחות רעות של מלחמה בפתח ולא היה מוכן לסכן אותן. לכן שלח אותן לבדן לישראל בימים של לפני מלחמת העולם השנייה - לתת להן חיים טובים יותר. במכתבים ששלח מפולין לבנותיו שגדלו בבית יתומים בישראל הוא מתאר בעברית מופתית את הצרות של היהודים בפולין, את געגועיו הרבים לבנות היקרות שלו ואת הניסיונות הכושלים לעלות לארץ - עד שהוא ובנו הבכור נרצחו על ידי הנאצים.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"אין לשער ואין לספר ולא לכתוב על הנייר איזה גזירות רעות נגזרו עלינו. (לדוגמה) אם בא שודד עלינו להרוג (אותנו), אז אין לנו רשות לענות אותו (להתגונן), כי יש רשות לכל הגויים להרוג ולאבד את כל היהודים. ואתן בזה מאושרות שעיניכן אינן רואות את הצרות והגזירות אשר אצלנו".
במילים הללו מנסה טייטלבוים לנחם את בנותיו ואת עצמו שהן לא צריכות לחוות את הסבל שנגרם ליהודים באירופה. עדיף להן, הוא מבהיר, לחיות בישראל.
רוחות מלחמה
טייטלבוים נולד בפולין בשנת 1892 בעיירה קלישצל ליד ביאליסטוק. הוא התחתן עם אסתר, ובין השנים 1917 ו-1929 נולדו להם 5 ילדים: מאיר, דוד, חנה, לאה ומאשה. חצי שנה בלבד לאחר הולדתה של מאשה, נפטרה האם אסתר בטרם עת. שמחה התחתן בשנית עם באשה-בתיה, שנקראה בפני הילדים מאז ומתמיד "הדודה".
טייטלבוים היה מורה לעברית בפולין, שכנראה בטרם עת הרגיש כי רוחות של מלחמה נושבות בפולין. לכן בשנת 1936 הוא קיבל החלטה שהצילה את שלוש בנותיו: הוא העלה את חנה בת ה-11, לאה בת ה-9 ומאשה בת ה-7 על אונייה ושלח אותן לארץ ישראל.
בנמל תל אביב בארץ חיכה להן "הדוד איסר", אותו זיהו על פי תמונה שלו שהייתה בידיהן. אביהן נותר בפולין עם שני בניו - מאיר ודוד. דוד הצליח לחמוק משירות בצבא הפולני ולעלות ארצה באפריל 1939. אחרי עלייתו הוא שירת בפלמ"ח הדתי, הצטרף לכפר עציון ונרצח בטבח יום לפני ההכרזה על הקמת המדינה.
נותרו מאחור
מאיר הבכור שירת באותם ימים בצבא הפולני ולא קיבל אישור לעלות ארצה. זו הסיבה שאביו בחר שלא לעזוב את המדינה. שניהם נותרו מאחור ובסופו של דבר נרצחו על ידי הנאצים.
"מה עמכן, איך אתן לומדות? איזהו שפה? ומדוע נמצאות שגיאות אחדות במכתבכן? זאת לא צריך להיות. אתן צריכות להשגיח על כל מילה ומילה, מבלי היות שגיאה אף אחת. וכל אחת מכן צריכה להשגיח על השנייה איך לכתוב... ומה שמאשהל'ה כתבה לנו פעם במכתב, שהיא לומדת תפירה... מה זה? ...במה אתן מבלות כל היום? וכמה שעות ביום אתן לומדות? ומה אתן עושות בשעה שאין כל למוד?"
"באמצעות המכתבים של סבא שלי למדתי המון", אומרת סימה, נכדתו של טייטלבוים שגם קרויה על שמו. "דרך עיניו למדתי על כל המשפחה, על הגעגועים העזים האחד לשני, על הניסיונות לעלות לארץ ולהינצל, ובכלל על תקופה בלתי אפשרית שבה אנשים חיו".
סימה מצאה את המכתבים של סבא שלה שמעולם לא הכירה במגירה סגורה בביתו של אביה שנפטר לפני 15 שנה. בשנה האחרונה העלתה את המכתבים לאתר MyHeritage שם בנתה אילן יוחסין ובו מונצחים כל קרובי משפחתה.
סגירת מעגל
"למדתי מהמכתבים שאני מאוד דומה לסבא שלי", מספרת סימה. "זה ריגש אותי לקרוא את המכתבים ולדעת שהוא היה בן אדם מאוד חם ואבהי. זה סוג של סגירת מעגל עבורי כי פתאום הבנתי ממי ירשתי את כל התכונות שלי".
סימה תוהה עד היום לגבי החלטתו של סבא שלה לשלוח את אימה ואת אחיותיה לישראל. "איך הוא ידע מה הולך לקרות? זה קרה שנים לפני פרוץ המלחמה", היא שואלת את עצמה שוב ושוב. "הוא היה בן אדם מאוד אינטלקטואל. הוא הציל לנו את החיים".
את המכתבים המרגשים מפולין שמצאה במגירה של אביה, כמו גם את המכתבים של דודה, דוד, שנהרג בכפר עציון, העבירה לאחרונה סימה יעקב לידי תחקירני חברת MyHeritage כחלק מפרויקט שיזמה חברת ההיי-טק לציון 70 שנות עצמאות. המידע במכתבים נשמר באילן היוחסין המפורט של יעקב, לצד תמונות רבות של בני המשפחה.
"המכתבים שכתב שמחה טייטלבוים לבנותיו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה והמכתבים שכתב הדוד ימים ספורים לפני שנהרג בטבח כפר עציון הם תיעוד היסטורי מיוחד, שאף על פי שהם אישיים ומשפחתיים, מספרים במידה רבה את סיפורו של העם היהודי", אומר רועי מנדל, תחקירן החברה. "במשך שנים הם היו סגורים במגירה, נסתרים מעיני המשפחה וכעת פיסת ההיסטוריה הזו יוצאת לאור ותישמר לעד באתר, באילן היוחסין המשפחתי".