לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
אחת המשימות המרכזיות של צה"ל במרחב ירושלים בימים הראשונים ללחימה הייתה חבירה מהירה ככל האפשר עם הכוח שהגן על מובלעת הר הצופים, זאת כדי למנוע מהירדנים הישג מהיר שעלול היה לגרום לישראל נזק רב, בעיקר בשל שליטת הר הצופים במבואות הצפוניים של ירושלים.
"ההפגזות על ירושלים התחילו רק ב11:00", שחזר מפקד הכוח שהגן על ההר את תחילת המלחמה שפרצה ב-5 ביוני, 1967. "עליי הייתה הפגזה של נשק קל מהגבעה הצרפתית ואוגוסטה ויקטוריה ואז הם 'דפקו' עם מרגמות. אני הייתי בכוננות מלאה, כי הם (הירדנים) ידעו שבשביל צה"ל הר הצופים הוא הנושא הכי חשוב בירושלים. יצרתי קשר עם מוטה (מרדכי גור, מפקד חטיבה 55 של הצנחנים) והוא אמר לי להיות מוכן. כשאמרו לי כי לוקחים את ירושלים - המורל עלה".
"שמעתי שהייתה הערה לגבי התכנון הפיקודי של פיקוד מרכז באזור ירושלים, האם היה צורך להכניס את כל הכוחות שנכנסו למערכה הזאת, כבר בשלב הראשון", ציין מוטה גור בתום הלחימה. "אני חושב שהייתה שלמות בהכנת הכוחות, כי אי אפשר לדעת איך האויב היה מגיב". גור המשיך בתיאור ההיערכות המודיעינית לקרב על ירושלים, ומודה כי לא היה ידוע לכוחות הפורצים מהו סדר הגודל המדויק של הכוחות הירדנים.
"אנחנו לא ידענו בדיוק מהם הכוחות הנמצאים שם, והאמת היא שזה גם לא היה משנה", תיאר המפקד המהולל. "הייתה החלטה לכבוש את ירושלים. אם יש עוד גדוד, לא ילכו? הייתה החלטה ללכת ולכבוש - אז הולכים וכובשים".
"שיטת העבודה של המטה הייתה גרועה"
אלא שבניגוד ל"שלמות בהכנת הכוחות", כפי שמתאר מוטה גור, התחקירים מהקרבות המורכבים יותר מציגים תמונה אחרת לחלוטין. לצד הקרב על הר הצופים, אחד הקרבות שנחרטו בזיכרון הלאומי הוא הקרב העקוב מדם על גבעת התחמושת. בניגוד לחטיבת הראל, עליה הוטל להבקיע את החלק הירדני של ירושלים דרך מוצבי צפון הפרוזדור והגעה עד תל אל פול ומשם להר הצופים, כוחות הצנחנים, ובהם חטיבה 55 של מוטה גור, נדרשו לעבור תוואי שטח קצר יחסית עד להר הצופים. עם זאת, דרך זו הייתה מסוכנת ביותר ומוגנת היטב על-ידי המוצבים הירדניים בבית הספר לשוטרים, גבעת התחמושת, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית.
"הפקודה הראשונה שמקבל הגדוד ממוטה גור היא לרוץ ולהגיע ל'מחנה שנלר' (בסיס צה"ל בצפון ירושלים)", מספר יוסי יפה, מפקד גדוד 66 של הצנחנים, ומתאר את הבלבול הרב ששרר בקרב הכוחות. "בשנלר אין נפש חיה והם (מפקדי המחלקות וקציני המטה) עולים לשטח הכינוס בבית הכרם, שם הם מתכננים את כיבוש גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים. שיטת העבודה של המטה הייתה גרועה, חיילים לא ידעו מה עליהם לעשות".
"דבר לא היה ברור להם", סיפר קצין אחר בגדוד. "החיילים ידעו רק שמדברים על פריצה אך לא ידעו דבר על תכנית מסודרת. הבונגולורים (מטענים) לא מתאימים למשימה שלהם, הנשק והתחמושת לא מותאמים למשימה בירושלים, דורון (קצין אחר) מקבל מפות שכתוב עליהן 'בית ספר' ומגלה שזה לא בית הספר לשוטרים אלא בית הספר באזור נבי סמואל. הם לא מכירים את רחובות ירושלים. גם בתיק על גבעת התחמושת אין מידע שיכול לעזור".
בהמשך התחקיר התלוננו הקצינים על המחסור החמור בציוד חיוני ללחימה כגון תחמושת, ציוד רפואי, מעבר לתקשורת השבורה עם הפיקוד העליון. "אין הוראות פיקוד מלמעלה, הלחימה בשטח בנוי קשה", תיאר אחד הקצינים. "מארגנים חיילים ירושלמים שמכירים את העיר במטרה להצמיד אותם לכוחות אך רגע לפני היציאה מישהו שחרר אותם לפלוגות חזרה. הם יוצאים לדרך עם שניים בלבד שמכירים את האזור וכוח אחד אובד בדרך ויש עיכוב עד שהוא נמצא".
"היו אלה שעות של עצבנות וקשה לתאר את השעות האלה", סיפר קצין אחר על הלחימה האיטית והממושכת לכיבוש גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים הסמוך. "נשאר רק חלק קטן מהמחלקה, היו המון הרוגים ופצועים".