משה עזרא נולד ב-1934 למשפחה יהודית שגרה בטריפולי שבלוב. לאביו הייתה חנות מצליחה יחסית שסיפקה את כל צרכי המשפחה. "הייתה לי ילדות מאושרת עם משחקים של ילדים וים", הוא העיד. עד שפרצה מלחמת העולם השנייה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
בניגוד למדינות אירופה שאינן גרמניה, את הפגיעה ביהודים התחילו להרגיש בלוב כבר בשנת 1938 עם פרסום חוקי הגזע האנטישמיים של המשטר הפאשיסטי באיטליה שנכנס לתוקף גם במדינה - שהייתה קולוניה איטלקית. החוקים גררו שלל הגבלות על חיי היהודים במדינה. עם פרוץ המלחמה ב-1939 החלו הפצצות אוויריות בלוב. באחת מהן נהרג יעקב, אחיו הקטן של משה, כשהיה רק בן שנה.
ההגבלות על יהודי לוב הפכו עם השנים לאיסורים קשים. "ב-1942 נכנסו הגרמנים ללוב ואז התחילו גזירות הגזע אשר רדפו את היהודים בכול מקום", שחזר עזרא. "יהודים פוטרו ממקומות העבודה שלהם, בתי כנסת נסגרו והכריחו יהודים לפתוח חנויות בימי שבת. אבי לא נשמע להוראות לפתוח את החנות ביום שבת ובשל כך הוא נלקח למעצר".
"ילד מפוחד בן שמונה, במחנה כפייה"
באותה שנה חלה הרעה נוספת במצבם של יהודי לוב עם הגעת הצבא הנאצי, שלקח את עזרא ומשפחתו "כמו בהמות למחנה כפייה", שם הם שהו כשנתיים. בדומה למחנות באירופה, גם השהות במחנה הזה בצפון אפריקה הייתה גיהינום עלי אדמות. "המחנה היה סגור ומסוגר ואני סך הכל ילד מפוחד בן 8", סיפר עזרא. "חיינו בביתן אחד בגודל סלון שלתוכו הכניסו בין שלוש לארבע משפחות בצפיפות איומה ללא חשמל או מים, רק שירותים במרחק רב מהביתן".
הצבא העביר את משפחת עזרא לגטו יהודי שהוקם בעיר ספקס שבטוניס. שם פרצו מחלות קשות עקב המצב התברואתי הקשה, ולדברי עזרא אנשים רבים מתו מהסיבה הזאת משום שלא ניתן להם כל טיפול רפואי. "תמיד היה חוסר במזון ושתייה, ובעיקר חוסר מעש", הוסיף. "רק פחד שרודף אותנו כל הזמן בהמתנה ליום שבו הגרמנים יבואו לחסל אותנו".
במחנה העביד הצבא הגרמני את האסירים היהודים בעבודות כפייה מפרכות. עזרא נשלח עם אביו לבנות מסילת רכבת במקום מרוחק. "הצליפו בנו לעבוד כל היום, ללא הפסקה", נזכר עזרא. "תוך כדי העבודה נפל לאבי גזע עץ על הרגל והיא נשברה. הוא התחנן לעזרה. כילד לקחתי את זה קשה מאוד וכמעט מתתי מרוב רחמים ופחד. עד היום הזיכרון המשפיל שאבי סובל מכאבים ולא טיפלו בו רודף אותי".
היחס הקשה ליהודים נמשך גם בגטו ולא הוגבל רק לשעות העבודה. "באחד הימים טיילתי עם חבר במרחק מה מהביתן", סיפר עזרא. "עמדנו ליד בור שהיה פעם שירותים ולא כיסו אותו. שני גרמנים עמדו לידנו. אחד מהם לקח את קת הרובה שלו ובעזרתה דחף אותי לתוך הבריכה ואני חשבתי שאני מת. הם צחקו צחוק נבזי על כך שהצליחו להרוג יהודי בצורה משפילה. במגורים אמי ניקתה אותי עם סמרטוטים ומרחה לי שמן. הפצעים מהאירוע נעלמו רק לאחר כמה חודשים".
פצצות מפוזרות
מלחמת העולם השנייה הסתיימה ב-1945, אבל המערכה בצפון אפריקה הסתיימה לפני כן עם ניצחונן של בעלות הברית על מדינות הציר, ועם מנוסת הצבא הנאצי מהמחנות שעמדו להשתחרר. "לקראת סיום המלחמה, הגרמנים, שעמדו לעזוב את המחנה בבהלה, ניסו לעשות מה שלא עשו במשך כל זמנם במחנה: להרוג כמה שיותר יהודים", תיאר עזרא. "הם פיזרו פצצות זמן בכל המחנה וכך פוצצו את המחנה על יושביו בעת עזיבתם. למזלנו, רק חלק מהפצצות התפוצצו וכך ניצלתי, אולם עור התוף בשתי אוזניי נקרע".
משפחת עזרא חזרה לביתם ב-1944. "גם שם הכול היה הרוס: הבית והעסק של אבי, אשר לפני המלחמה היה מלא בסחורה, היה שומם והרוס", סיפר. "לאחר המלחמה אבי עבד בעבודות שחורות על מנת להאכיל אותנו".
ב-1949 עזרא עלה לישראל במסגרת עליית הנוער. שנתיים לאחר מכן התגייס לחטיבת גבעתי כחובש צבאי. "במילואים צורפתי לצנחנים וצנחתי עם אריק שרון במיתלה", אמר. "לחמתי בכל מלחמות ישראל ופעולות התגמול והצלתי חיים רבים. ב-1959 התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים".
את העדות המלאה ניתן למצוא באתר "לדורות", שהוקם בעקבות החלטה של ממשלת ישראל להקים אתר אינטרנט שבו יעלו סיפורי חייהם של ניצולי השואה החיים בארץ. באתר קיים מאגר עדויות של ניצולי השואה במטרה לשמר את סיפורם הייחודי של כל ניצול וניצול ולהעביר את קורותיהם לדורות הבאים. האתר הוקם ומופעל על ידי משרד ראש הממשלה, המשרד לאזרחים ותיקים ו"יד ושם".