בוגרי הקרב שהתרחש לפני כ-15 שנים במחנה הפליטים בג'נין לא שוכחים את תחילת שנת 2002. היו אלו ימים של טרור שהשתולל בעורף - שהפך לחזית. מאות ישראלים הרוגים, ותחושה כללית של חוסר אונים. הפיגוע במלון פארק בנתניה היה נקודת המפנה: ממשלת ישראל מחליטה לצאת למבצע חומת מגן, כדי לכבוש מחדש את ערי הגדה רוויות הטרור. ב-2 באפריל נכנס כוח גדול של צה"ל למקום שיהפוך שבוע בדיוק אחר כך לפצע מדמם של מדינה שלמה - מחנה הפליטים ג'נין.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
כעשור וחצי אחרי, פגשנו בשלושה מלוחמי הקרב ההוא על גבעה הצופה אל המחנה. הנערים שבגרו הפכו אבות לילדים, וכמו ברשומון - כל אחד מהם נושא עמו זווית אחרת של הקרב שתועד בזמן אמת מהאוויר, והפך לצד הטרגדיה לסמל לאומץ ורעות נדירים. "זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי מה זה פחד מוות, שאתה מפחד על החיים שלך או על חיי הסובבים אותך", סיפר איתן אללוף, שהיה בשדה הקרב.
התקרית הקטלנית אירעה בשעת בוקר מוקדמת. במהלך הקרבות נכנסה מחלקת חי"ר במילואים לחצר בית שהפכה בתוך שניות למלכודת מוות. חמושים פלסטינים המטירו מהקומה השנייה אש תופת מן החלונות. לימים, החצר המקוללת בה התרחשו האירועים זכתה לכינוי "האמבטיה".
"בכל מקום שומעים צרחות של נשקים שיורים במקום סגור, חברים שנופלים כל רגע", שחזר שניאור אלפסי, שקיבל צל"ש על חילוץ הפצועים תחת אש. "אתה רואה חברים שנכנסים לתוך האש כדי להציל, בשביל לעזור, כולם עושים את הכול".
"אין תחושה קשה יותר מתחושת הכישלון"
ממכת האש הראשונה נפגעים חיילים רבים, ורבים מהמחלצים נפצעים בעצמם. שניאור שהיה בחצר ההיא, מתחיל לפנות פצועים תחת אש, מה שזיכה אותו בצל"ש אלוף. החובשים איתן אללוף ואושרי ניר קולטים את הפצועים, אך עבור 13 מהם - זה כבר מאוחר מדי.
"אין תחושה יותר קשה מתחושת הכישלון", אמר ניר. "אתה הרי חובש כל יכול, אתה הרי גיבור. בצבא מלמדים אותך, ואתה עושה את הכול פיקס. אבל בסוף זה לא הולך. ותחושה הזו - למרות כל מה שאני יודע היום - לא עוזבת".
מניה יואל איבדה בזירת הקרב את בנה אייל, מפקד מחלקה שהיה בן 29 במותו. הוא נכנס למתחם האמבטיה כדי לחלץ פצועים ונהרג. היא שבה לרגע הקשה בו נודע לה על מות בנה. "הבנים לימדו אותי - 'קרבות עזים זה קוד, אמא'", סיפרה. "ב-06:00 בבוקר התעוררתי במין שוק כזה, כאילו מכה הכתה בי. רצתי לרדיו - ושמעתי שיש קרבות עזים בג'נין. אני זוכרת את עצמי עוברת מחלון לחלון מחכה שיבואו להודיע לי כבר. והם לא באו".
גם היא באה לגבעות שצופות על ג'נין בפעם הראשונה, מנסה לקלוט את המראות שנגלו לבנה לפני שנהרג. אולי גם לקבלת תשובה מאיתן חברו, לשאלה שמנקרת בה כבר 15 שנים - מה חש באותן השניות כשהמטען הקטלני פגע בו. "אולי אפשר היה להציל את אייל, אבל הוא היה לבד. מאוד כאב לי שאף אחד לא היה לידו - שאף אחד לא שמע אותו ברגעיו האחרונים".
"אסור להשאיר פצועים בשטח"
זה היה קרב אכזרי שנמשך שעה וחצי. מארב שהפך למרחץ דמים, כשבמהלכו חיילים רצים אל האש כדי להציל את חבריהם. גם מטענים הושלכו שוב ושוב לעבר החיילים. בשלב מסוים החמושים הפלסטינים הצליחו לקחת שלוש גופות ולחטוף אותן. כוח של שייטת 13 שהוקפץ למקום חיסל את הפלסטינים וחילץ את הגופות. "כשחזרנו לשם היתה שם דממת מוות, שקט", שחזר אלפסי.
כמעט כל חיילי המחלקה מן הכוח המקורי שנכנסו לאמבטיה איבדו את חייהם במארב הזה, ורק בודדים יצאו משם בחיים. ראובן מגנאג'י, שלחם אף הוא ונפצע בקרב, הכיר את האיש שהציל אותו - מנש חבה - רק בדקות האחרונות של חייו. "הקשר בינינו הוא סוג של גורל", אמר. "הכרתי את מנש בפעם ראשונה וגם פעם אחרונה בדקות האחרונות שהוא היה בעולם הזה. אני מכיר אותו כבן אדם רק דרך המשפחה".
מאז שחבה נהרג, ראובן מקפיד להגיע אל בית משפחתו בכפר סבא, כדי לחיות את קשר הדם הזה שנחתם שם בסמטאות של מחנה ג'נין. "מעולם לא ראיתי אותו", סיפר מגנאג'י על הרגעים שבו חייו ניצלו. "הוא רצה לקחת אותי ולשאת אותי על הכתפיים שלו. הוא הוריד ממני את הנשק וברגע שהרמתי ידיים למעלה וציפיתי שיבוא לקחת אותי, אולם אז ראיתי חוט של אש שפשוט פגע בו והוא נפל".
"זה משהו לא פשוט", המשיך ראובן. "לדעת שמישהו הקריב את חייו למענך - זו שאלה יומיומית קיומית. זו שאלה שאתה סוחב איתך עד לסוף חייך". בשלב זה מצטרפת לשיחה רחל חבה, אמו של מנש. "אל תחשוב כך", הפצירה בו. "במלחמה יש כאלה שהולכים ויש כאלה שחוזרים, זו מלחמה. לא מפקירים פצועים בשטח, זה היה מנשה". למרות זאת ראובן הוסיף: "אני חושב שכל ניצול שיוצא מנקודה כזאת, סוחב את רגשות האשם".