יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ז: בני הדור השני לניצולי השואה כותבים להוריהם שנפטרו מכתבים שכבר לא יקראו לעולם. הם מספרים על החוויות הקשות וסיפורי הזוועה, הגעגועים העזים והקושי להמשיך הלאה בצל הזיכרון והטראומה שהנצחתן מונחת כעת על כתפי הדור הבא. פרויקט מיוחד של חדשות 2 Online.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
יחיאל נרקיס כותב לאביו מאיר נרציזנפלד ז"ל
אבי היקר,
25 שנה חלפו מאז שהלכת מאתנו. לא הצלחתי לברר איתך דבר ממה שקרה לך ולמשפחתך בשואה הנוראה. אתה שתקת ולא שיתפת אותי במה שעבר עליך ועל משפחתך הראשונה. ידעתי משמעות שהיו לך אישה ו-3 ילדים, אך שום דבר מעבר לכך.
בשנים האחרונות התחלתי להתעניין בקורות המשפחה שלנו בשואה, ולשם כך אני מבקר רבות בפולין. ניגשתי לארכיון המקומי ואחרי מספר ניסיונות מצאנו את רישום הנישואין שלך לסימה לבית גלרנטר. בהמשך מצאנו את רישום הילדים שלך. שלוש בנות: שיבע, צירל וחנה הקטנה. עד כמה שאני יודע, האישה והבנות נשארו בעיירה ונרצחו יחד עם שאר היהודים.
אבא יקר, אנו ראינו את סבלך השקט ולא העזנו לברר עמך את עברך. גם אתה גם לא מצאת לנכון לשתף אותנו במוראות הסבל והאובדן שלך, אך אני מצאתי לנכון להנציח את בנות משפחתך הראשונה שאין להן מצבה וזכר בשום מקום בעולם. שיתפתי את כל ילדיך ונכדיך בכל פעילות האיתור וההנצחה של משפחתך הראשונה.
נוח בשלום על משכבך,
יחיאל.
ורדה מידר כותבת להוריה יונה ומאיר לוטן ז"ל
אני, בתכם הבכורה, שבחרתי ונבחרתי להיות "נר הזיכרון" של משפחותיכם, עוסקת בלימוד השואה ובחקר המשפחות שלנו. אבא, אולי ידעת וחסכת מאתנו את המידע: גיליתי שהייתה לך אחות שנפטרה לפני שנולדת. אני מנסה להשיג את תעודות הלידה שלה ושל אחיך שלום הי"ד כדי שאוכל להדליק נר זיכרון בימי ההולדת שלהם.
קיבלתי מהגרמנים מסמכים המתעדים את כל מחנות הריכוז וההשמדה ששהית בהם, כולל חתימתך המאשרת את הכתוב. דפים מסודרים למופת, אך לי הם צובטים בלב. כמה סבל צרור בתוכם.
אמא, קיבלתי גם תעודות שלך מהגרמנים, כולל אפילו דפי אשפוז בבתי חולים בגרמניה. הרעב וגם הפציעה מההפצצות בהמבורג גבו ממך מחיר בריאותי יקר. איזה אומץ דרוש לילדה בת 16 לאמץ זהות של פולניה, לנסוע לגוב האריות, גרמניה, לעמוד בנחישות מול קלגסי הגסטפו, לטעון בתוקף שאינך יהודייה ולצאת מהחקירות בשלום.
מעריצה את נחישותכם לדבוק בחיים, לא לאבד צלם אנוש, גם כשזה היה כמעט בלתי אפשרי. מבטיחה לכם להוסיף ולחקור את תולדות משפחותיכם לשם זיכרון העבר ולמען דורות העתיד. באמצעות אמנותי אמשיך לנסות לתת פנים לשמות, באין תמונות.
אוהבת, מתגעגעת ומוקירה,
ורדה.
מלה מאיר כותבת להוריה יעקב ושרה גוטפריינד ז"ל
אמא ואבא יקרים,
השנה הגעתי להבנה עמוקה כי אני היא "העדה של העדים" - העדה שלכם, אמא ואבא, ומחובתי להמשיך ולספר את קורותיכם בתקופה האיומה ביותר בהיסטוריה האנושית. סיפור הסבל, כמו גם ההישרדות, העזרה הדדית, הסולידריות, הלוחמה בשורות תנועת ההתנגדות למשטר הנאצי, הגבורה והרצון העז להישאר בחיים.
אמא ואבא יקרים, אני מקיימת מכל הלב את הצוואה הבלתי כתובה שהשארתם לי. בלידתי קראתם לי מלה, על שמה של גיבורה מאושוויץ, מלה צימטבאום, אשר הצילה ממוות נשים אסירות במחנה וביניהם אותך, אמא אהובה. אני נושאת בגאווה את השם שגלומה בו החובה והמטלה לזכור, לספר, להרצות ולכתוב את סיפורכם.
אני יכולה להביט גבוה לשמיים אליכם, גיבורים שלי, ולדמיין לעצמי שאתם רואים ושומעים אותי, ואין גאים מכם המעריכים את פעילותי הבלתי נגמרת עם חבריי ב"עמותת דורות ההמשך" להנציח את הזיכרון ולהטמיע את הסיפורים האישיים שלכם ושל כלל ניצולי השואה באמצעות צאצאי השורדים, בני הדור השני והשלישי.
מתגעגעת,
מלה.
בילי לניאדו כותבת לאמה רחל (רוניה) אנגלרד ז"ל
אני מלאה בך, מנסה לחשוב דרכך, להבין מה היית אומרת אילו ידעת שהתמזל מזלי להגשים את מה שתמיד רציתי - לגלות את הפולני האמיץ שלא פחד להסתירך בביתו, גם כשידע שהוא מסכן את כל עצמו ומשפחתו. הסיפור האנושי הזה, שאותו סיפרת לי לא פעם, נחת על קרקעית לבי וידעתי כי הוא לא יפרח משם עד שאמצאנו. אחפש אותו או את צאצאיו כדי להודות לו על מעשהו האצילי שבגללו בורכת בחיים ויכולת להביא אותנו, בנותיך, לעולם.
שאלתי אותך בתמימות מדוע לא חיפשת אותו אחרי השואה ואת השבת לי בתשובה המגלה טפח ומסתירה טפחיים כי הוא היה שיכור. לא הספקתי לשאול. והיום את איננה איתי, אבל אני רואה את עיניך השואלות ואיני יודעת להחליט האם את כועסת עליי או שאת מבינה את התשוקה העזה שלי להגיע אל מקור האור בתקופה החשוכה ההיא. אור קטן שיחמם את לבי.
צער רב אני חשה שאת אינך עמי, שאינני יכולה לספר לך כדי לחמם קצת את ליבך הקפוא משנים של סבל וכאב. אני חולמת שאני יושבת חבוקה איתך על הספה בסלון שכבר איננו ומספרת לך הכל, ואת מלטפת את ראשי כמו אותה עיוורת בחדרון הקטן, וחיוך קטן ניצת בעיניך המביטות בי מלמעלה באהבה גדולה, בהבנה ובהסכמה ומחממות את לבי המלא בגעגועים אליך.
בילי.
שרה לוטן-קרבר כותבת לאמה רחלה אידליץ (ברנדט) ז"ל
אימא אהובה שלי,
סיפורייך חוזרים אליי במשך עשרות שנים. שוב ושוב ואחרת, כסיפורים כתובים בספרך. הבחירה שלך לשתף אותי בצורה אינטנסיבית בחוויותיך ובסיוטי הלילה שליוו אותך כל חייך העצימה אותי ונטעה בי תחושת ביטחון ביכולתי.
הכמיהה לקרוא למישהו סבא או סבתא לא באה על סיפוקה, ונאחזתי באותן "דודות" יחידות, חברותייך מאושוויץ, שאומצו על ידי. את הוכחת שיוזמה ואמונה ביצר החיים ובאדם סייעו לך לשרוד גם "שם". לפי עדות חברותייך, גם שם שמרת על צלם אנוש והפקידו בידיך למשמרת את פרוסת הלחם לחברה קודחת, למחרת היום.
אני, "דור שני לשואה", מושג בעל משמעויות פסיכולוגיות, סוציולוגיות ולאומיות עשירות, מושג שנחקר וייחקר עוד שנים רבות. ממש היום, בעודי כותבת, הנין שלך נמצא באושוויץ בירקנאו במסע ושולח אליי חוויות ושאלות על סבתא רבא שלו באמצעים דיגיטליים. כן, דור רביעי, גם הוא בוודאי יזכור.
אמא, תודה שאזרת כוח ואומץ ובכתיבתך אפשרת גם לנכדייך ולנינייך לא לשכוח את עלבונך ועלבון כולנו כיהודים.
אוהבת,
שרה.
רחל רוזנשטיין כותבת לאביה מנדל לטקו ז"ל
אבא יקר,
היום ליווינו את רועי הנין הבכור שלך לשירות צבאי ביחידה התנדבותית ומובחרת בצה"ל. נזכרתי איך סיפרת לנו, במעט הסיפורים ששמענו, שבגילו של רועי, לאחר כמה חודשים שהגרמנים הגיעו לעיירה שלכם במזרח פולין, הוריך ביקשו ממך לנסות ולהציל את נפשך ולברוח לצד שהיה בשליטת הרוסים עד יעבור זעם.
את הלילה הראשון שלך העברת על רצפת תחנת רכבת מלאה פליטים כמוך, כאשר תחת ראשך מזוודה קטנה עם בגדים וכמה תמונות של המשפחה המקסימה שהותרת מאחור. זאת המזכרת היחידה שיש לנו מהמשפחה. מה שהציל אותך זה שבשלב מסוים הצלחת להתאחד עם אמא ומשפחתה. תמיד אמרת שחוזקו של היחיד לשרוד זאת האמונה והמשפחה.
אתה ואימא הקמתם דור לתפארת. דאגתם להשכלתנו, עבדתם ללא לאות ותמיד דאגתם שנהיה יחד ונמשיך את המסורת המשפחתית של שרשרת הדורות. תמיד אמרתם – "אין לנו ארץ אחרת", ואנחנו פועלים לממש את צוואתכם.
חסרת לי מאוד במסיבת הגיוס של רועי. רציתי שוב לשמוע את המשפט - "תראו איזה מדינה היהודים הקימו, מאפר קמו ולתהילה נסקו".
בגעגועים אין קץ,
רחל.
דבי מורג כותבת להוריה בתיה וישראל שפייזמן
אימא ואבא יקרים שלי,
אני כותבת ומתבוננת בשתי תמונות. האחת מביקור שלי במיידנק, בו הייתם שניכם, כל אחד לחוד. זה המקום שבו איבדתם חלק גדול ממשפחתכם. בתמונה השנייה אתם ביחד, כשנתיים לאחר השחרור מהמחנות, יושבים צמודים זה לזו. שניכם צעירים, למודי סבל, אבל זה לא ניכר עליכם. אתם לבושים בבגדים חגיגיים.
אתה, אבא אהוב שלי, עם רעמת השיער השחור והגלי שלך, חיוך על פניך, לבוש בחליפה כהה, חולצה לבנה ועניבה כהה. אירופאי עד הסוף. ואת, אמא יפה שלי, עם שיערך השחור האסוף ועינייך האפורות הבוחנות, לבושה בשמלה כהה, מחשוף וי עמוק, שרשרת פנינים ופרוות שועל כסף זרוקה ברישול על כתפייך.
קשה להאמין ששנתיים קודם הייתם עם כותונות דקות ונעלי עץ, בוססתם בשלג וסבלתם מהקור המקפיא, רעבתם ללחם. החופש שלכם נשלל מכם. ומאז הספקתם כל כך הרבה. חבל שאינכם יכולים לראות את חמשת נכדיכם ולהמשיך לחגוג את ניצחונכם הגדול.
אתם חסרים לי ואני מתגעגעת אליכם.
דבי.
עמותת "דורות ההמשך" הוקמה כדי להנציח את זיכרון השואה והתקומה ואת סיפורי הקהילות והסיפורים האישיים והמשפחתיים של חבריה. חברי העמותה, בני הדור השני והשלישי לשורדי השואה, מקבלים על עצמם את המחויבות למלא את צוואת ההורים: "לזכור ולא לשכוח!" למען הדורות הבאים ובמטרה למנוע הכחשת שואה ולהיאבק באנטישמיות.