יום העצמאות הוא היום בו אנחנו, הישראלים, הכי גאים במדינה שלנו. תולים דגלים בכחול ולבן על מרפסות הבתים והמכוניות, צופים בהשתאות במטס הצבאי ומתפעלים מעוצמתו של צה"ל, מודים על מזג האוויר הנעים ועל השמש שמבלה את רוב זמנה בשמיים שלנו - ובוזקים על צלחות החומוס שמן זית תוצרת בית, כי פה זה "הכי טוב שיש". ובכל זאת, למרות שבכל פעם שאנחנו חוזרים מחו"ל אנחנו אומרים ש"אין כמו בארץ" ומוחאים כפיים כשגלגלי המטוס כבר מגרדים את מסלול הנחיתה בנתב"ג, יש עוד כמה דברים שמאוד היינו רוצים ועדיין אין בארץ זבת החלב והדבש שלנו. עוד כמה דברים שהיו הופכים את הארץ המובטחת להבטחה שמומשה בענק.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
פרסי נובל יש, אבל מה עם מדליה או גביע?
ישראל היא סטארט-אפ ניישן. הרבה חידושים יצאו ועדיין יוצאים ממנה אל העולם הגדול - כמו גם מוחות גדולים ושלל טכנולוגיות בתחום הרפואי, החקלאי והמדעי. המצאות ישראליות מהפכניות כמו טפטפות, דיסק און-קי, דודי שמש ואפילו עגבניות שרי משפיעות מדי יום על החיים של רבים מאזרחי העולם - מה שבהחלט יכול לגרום לכל אחד מאיתנו לנפח את החזה.
אלא שמה לעשות, מדינתנו הקטנה הצטיינה הרבה יותר במוח ופחות בכוח. בתחרויות ספורט למיניהן נדיר שמישהו מקרבנו, הישראלים, מתבלט בהישגיו. את מספר המדליות בהן זכתה ישראל באולימפיאדה ניתן למנות על יד אחת (ועוד שתי אצבעות מהיד השנייה), לאליפות העולם בכדורגל לא הגענו כבר כמעט חצי מאה - וגם בכדורסל ובטניס ישראל כבר לא ממש מככבת.
רבים מאזרחי המדינה, שחיים ונושמים ספורט, היו מייחלים לתרבות ספורט מפותחת הרבה יותר, כזו שמפתחת את היכולות הספורטיביות במגוון ענפים בקרב צעירים - מה שבעתיד יוכל להניב תוצאות טובות ובכך גם להביא להישגים במגרש הבינלאומי. מי יודע, אולי ההשקעה בספורט תשתלם - ויום אחד עוד יהיו לנו מסי או רונאלדו משלנו.
מים מים בששון
תרבותית, ישראל אמנם משייכת את עצמה לאירופה - רק שמה לעשות, מדינתנו הקטנה היא חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון הצחיח. נראה שאם רק היה כאן חורף של ממש עם שלגים, גשמים מרובים וקור עז - היינו מרגישים שייכים הרבה יותר לאירופה רוויית המשקעים ומקורות המים הרבים.
אלא שבפועל, כאמור, חם כאן מאוד רוב ימות השנה, השמש מאירה הרבה יותר ימים מאשר אלה בהם היא מפנה את מקומה לעננים ולמשקעים - ועד שהגשמים כבר מגיעים, הם כמעט מיד עוזבים.
החורף הקצרצר שפוקד את ישראל מדי שנה מותיר לרוב את מאגרי המים יבשים ואת החקלאים בצרות צרורות שגורמות להם נזקים כלכליים כבדים. לו רק היה כאן חורף של ממש או חורף בכלל, כפי שהוא אמור להיות, האדמה הייתה צמאה פחות, ישראל לא הייתה מתייבשת בכל הפסקת פרסומות ולא בטוח שהיינו שומעים במבזקי הרדיו כמה מלא או ריק האגם הלאומי שלנו.
רשות המים אף הזהירה לפני כשלוש שנים כי ישראל צפויה לעמוד בפני תקופה קשה וממושכת של בצורת בשני העשורים הבאים וכי ההשפעה על הצרכנים, הטבע והחקלאים עלולה להיות דרמטית. עם זאת, לצד החשיבות האדירה של חיסכון במים שעל כולנו ליישם, מבטיחים שם כי כל צרכי המים של תושבי המדינה יסופקו בכל זאת - זאת עקב העובדה שמחצית מהמים בהם אנו משתמשים כיום הם מים מותפלים או מים שמקורם בשימוש חוזר.
עובדים - ובעיקר אובדים
אם כבר ספורט שהישראלים מצטיינים בו - זה בתלונות. רבים מאיתנו אוהבים להתלונן, אלא שיש מקרים שהתלונות בהחלט מוצדקות. הישראלים פשוט עובדים הרבה יותר זמן בשנה מעמיתיהם במערב - וגם משתכרים הרבה פחות תמורת השעות הרבות שהם מקדישים לעבודה.
מנתוני ה-OECD עולה כי הישראלים עובדים בממוצע 2,000 שעות בשנה - כ-250 שעות יותר מהממוצע של מדינות המערב. בבריטניה, לעומת זאת, עובדים 1,650 שעות בשנה, בגרמניה ובנורווגיה כ-1,400. ועוד לא דיברנו על נתוני השכר: עובד ישראלי משתכר פחות מעובד עם שכר ממוצע באיטליה, בצרפת, בארה"ב, באוסטרליה וגם בדרום אפריקה - אבל יותר מעובד בסין, טורקיה או ברזיל.
וכל זה קורה בזמן שמחירי הנדל"ן רק הולכים ומאמירים וזוגות רבים מתקשים לקנות דירה, שעות הפנאי של הישראלים הן מהמצומצמות ביותר במערב - שם נהנים מסוף שבוע ארוך, ויוקר המחייה בישראל מטפס לגבהים חדשים.
בדוח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת שפורסם לפני שנה וחצי שמחירי המזון בישראל גבוהים ב-25% יותר מהמחירים באירופה וכי המוצרים בפיקוח התייקרו בשיעור חד של 74%. בעשור האחרון ההוצאות לכל משפחה גדלו ביותר משליש. אז מדוע בכל סקר לקראת יום העצמאות רוב הישראלים משיבים שהם מאושרים ושטוב להם? אולי כי ישראל פשוט יקרה להם, אלא שהיא גם פשוט יקרה, נקודה.
עם החתמת הדרכון, בא התיאבון
פעם קראו לנו, העם היושב בציון, עם הספר. אלא שבשנים האחרונות נראה שהפכנו לעם ספרי הבישול. אנחנו מוצפים בתכניות שעוסקות בבישול ובאפייה, כל טבח חובב הוא שף, החגים שלנו מאז ומתמיד סבבו סביב אוכל - וכך גם כל אירוע משפחתי. יש לנו כאן, במדינתנו הקטנה, מטעמים מכל העדות ומאכלים מכל הסוגים בכל הצבעים ובכל הטעמים. פנינת קולינריה של ממש, כשדים סאם פוגש מעורב בלאפה.
ועדיין, נראה שאין ישראלי שחוזר מחו"ל ולא מספר בהתלהבות באילו מקומות הוא אכל ואילו מטעמים מיוחדים טעם ולמה "אין כזה בישראל". אז למה באמת אין? בזמן שמעבר לים אפשר ללגום קפה טרי וליהנות ממאפים מפתים, גבינה איכותית בשלל טעמים או ממזון מהיר שנמכר ברשתות מוכרות ופופולריות, פה בישראל מסתפקים בגרסאות מקומיות -"כמו באיטליה" או "קרואסון טרי כמו בפריז".
בשנים האחרונות נעשו ניסיונות להשיב רשתות גדולות ומוכרות מהעולם לישראל, ואחת נודעת שהייתה כאן והלכה - שוב חזרה. נכון שנראה כאילו הישראלים מעדיפים את הטעם המוכר והידוע וגם את סוג המזון שפשוט אפשר לזרוק על המנגל ולנפנף עד שיהיה מוכן, אבל תמיד יהיה לכל אחד מאיתנו עוד מקום בקיבה למשהו חדש.
הנה באה הרכבת? עדיין לא
מדינתנו היא אמנם קטנה בשטחה וניתן להגיע בה ממקום למקום תוך זמן לא רב, אלא שאחרי קרוב ל-70 שנות עצמאות נשאלת השאלה איך זה שעדיין אין לנו כאן בישראל אמצעי תחבורה מתקדמים מעט יותר מאוטובוסים ורכבת.
בערים גדולות רבות ברחבי העולם, ובמדינות ותיקות הרבה יותר מישראל - ולעתים גם מפותחות הרבה פחות, קיימת מערכת נוחה ויעילה להסעת המונים - מטרו, סאבוויי, קרונות שנוסעים בין הנתיבים בכבישים ומגיעים למרכזי הערים במהרה. כאן בארץ נראה ששמים עלינו פס - ומבטיחים כבר שנים שהרכבת הקלה בדרך ושאוטוטו אנחנו כמו אירופה - אלא שבינתיים האוטו שלנו ממשיך לעמוד יפה בפקקים.
אז נכון שעבודות הבנייה כבר החלו ושבירושלים - העיר המאוכלסת ביותר בישראל, כבר קיימת רכבת כזו - אבל נדמה שהדרך לתחנת היעד "רכבת קלה בישראל" עדיין רחוקה מאוד ואור בקצה המנהרה התת-קרקעית עוד אין. נראה שעוד שנים נמשיך להיות מעולים בלצפור, להעביר את הזמן עומדים באיילון צפון או בכביש 1 ומעבירים תחנות ברדיו, רגע אחרי שהודו לנו על התזמון של 45 דקות משער הגיא לשורש.
מה לעשות, אנחנו לא בשווייץ
נו, בסופו של דבר מה כל אלה באמת משנים. אז אין לנו כאן גשם וגם תחבורה ציבורית כמו שצריך, לא מספיק מדליות וגביעים בארון - ואנחנו ממשיכים לעבוד ולעבוד. בסופו של דבר, מה שהכי חשוב לכולנו כאן, בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הוא פשוט... שקט.
שיעבור יום אחד, שבוע אחד, חודש או יותר, רחמנא לצלן, בלי דיווח ראשוני על דקירה או שיגור רקטה. שרעש האזעקות העולות והיורדות יתחלף בזיופים צורמים אך נעימים ממערכות קריוקי ביתיות, שהמנהרה היחידה שתימצא תהיה כזו עם ממצאים היסטוריים מפעימים - ולא כזו עם מחבלים.
נכון, ישראל היא לא שווייץ - והיינו מעדיפים שהגבינה ששמה ישראל לא תהיה מלאה בחורים, אבל נראה שהדבר היחידי שיש הסכמה גורפת לגביו בקרב כל חלקי העם הוא שקט. השלווה הזו שחסרה לנו כאן כל כך, יותר מכל דבר אחר. אפשר להתחיל בקטנה, עם שקט יזום בין 2 ל-4 בכל יום - ומשם כבר נתקדם.