פעם בשנה מציין כל עם ישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בטקסים ממלכתיים, צפייה בסרטים תיעודיים ומפגשים עם ניצולי שואה כדי לשמוע את סיפורם. בעוד לרובנו העיסוק בשואה מתרכז ביום אחד, ישנם כאלו שבחרו להקדיש את חייהם לפרויקט ההנצחה, והם עוסקים בה 365 ימים בשנה.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
"התפקיד שלנו הוא לאסוף ולתעד, שאף פרט לא יישכח - למען הדורות הבאים", מסבירה ענת ברטמן-אלהלל, מנהלת ארכיון בית לוחמי הגטאות. "יום העבודה הוא מאוד מגוון. אנחנו קולטים פריטים שמתקבלים מהציבור, מסמכים, תצלומים, יצירות, ואנחנו שומרים, רושמים ומקטלגים אותם".
ענת החלה לעבוד בארכיון לפני כ-10 שנים וב-5 השנים האחרונות היא מנהלת אותו. היא מספרת כי למרות הקושי, העובדים מוצאים דרכים להתמודד עם הטרגדיות. "אני מוצאת את עצמי מנסה בכל סיפור למצוא את הפן האנושי, את נקודת האור החיובית - אולי זה מנגנון הגנה כלשהו", היא מסבירה.
לקרוא עדות אחר עדות
"אני זוכרת את האוסף הראשון שקיבלתי לעבוד עליו, עדויות שנאספו מניצולים מליטא מיד לאחר המלחמה", היא משחזרת. "אני זוכרת שהייתי צריכה לקרוא עדות אחר עדות וזה היה מאוד מאוד קשה. הסיפורים לא משאירים אותך אדיש, אבל כבר אז קיבלתי מן החלטה שברגע שאפסיק להתרגש מהסיפורים האלה, אני כנראה אצטרך להחליף עבודה. עד היום זה לא קרה".
ברטמן-אלהלל משתפת אותנו ברגע אחד שריגש אותה במיוחד במהלך עבודתה. זה קרה כשנחשפה במקרה ליומן שכולו עבודת יד ונמצא במחנה קלטנדורף שבפולין. היומן היה שייך לאסירה גוצ'יה יעקובוביץ' בו כתבו לה שתיים מחברותיה הקדשות לפני שעזבו את המחנה בשנים 1942-1943.
"לגוצ'יה הנחמדה והסבלנית מבלוק הכביסה, לזכר הגורל והסבל המשותף במחנה - רושמת אני כמה מילים על מנת שתזכרי אותי", כתבה אחת החברות. חברה אחרת כתבה: "כשהרוע האנושי רוצה להזיק הנאמנות מגיעה כה גבוה, שהרוע אינו מגיע. לזכר הרגעים שבילינו ביחד במחנה קלטנדורף".
"משתדלת לא להעמיס על בני משפחתי"
הדברים האלה נגעו בברטמן-אלהלל במיוחד. "מאוד ריגש אותי לראות כיצד הן נאחזות בחברות ובנאמנות אחת לשנייה גם ברגעים הקשים ביותר עם כל הרוע מסביב", המסבירה.
עבודה בתיעוד ושימור זיכרון השואה היא לא עבודה שקל לקחת הביתה. "אנחנו עוסקים בשואה כל השנה, לא בשום דבר אחר, והרבה פעמים אני מספרת בבית על העבודה, אבל אני משתדלת לא להעמיס על בני משפחתי", היא מסבירה. "אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו אחר. המפגש עם האנשים שבאים למסור חומר, שמפקידים בידך את הדבר הכי יקר להם, הקושי שלהם הרבה פעמים להיפרד, המפגשים האלה הם בעיני מאוד מרגשים. קשירת כל החוטים וסגירת המעגלים האלה, זו תחושה של סיפוק".
עבודה רק ל"משוגעים"
גם דניאלה אוסצקי-שטרן, שעובדת בארכיון מורשת בגבעת חביבה, לא יכולה לדמיין את עצמה עוסקת בתחום אחר. "עבודתי במורשת היא יותר שליחות מאשר עבודה סטנדרטית במשרד", היא אומרת. "אנו מגיעים בכל בוקר למקום שכולו זיכרון והנצחה לתקופה הקשה ביותר שעברה על העם היהודי ולאנשים ששרדו אותה או שנספו בה. לדעתי, רק אנשים אובססיביים ו'משוגעים' לנושא יצליחו להחזיק מעמד בעבודה כזו. המשרד שלי גדוש בספרים ובחומרים על השואה ועל מלחמת העולם השנייה, ובכל פעם שאני נכנסת אליו אני מתמלאת השראה לקראת עוד יום של עבודה על הנושא המעניין ביותר בעולם מבחינתי".
אוסצקי-שטרן מסבירה כי למרות הקושי להתמודד עם הנושא, המטרה, מבחינתה, חשובה יותר מהכל. "המטרה שניצבת בפנינו היא ההנצחה והעזרה לאנשים שמחפשים מידע על משפחותיהם ומכריהם ואנחנו פה בשביל לעזור להם", היא אומרת. "אנחנו, שעוסקים בתחום, פעמים רבות מנסים להתנתק רגשית מהנושא הקשה, כדי להיות מסוגלים להמשיך ולעסוק בו ואנו מתמודדים גם באמצעות הומור".
אוסצקי-שטרן מעידה כי היא לא מתנתקת מהנושא גם כשהיא חוזרת הביתה. "כמו המשרד שלי, גם הבית שלי מלא בספרים על השואה, וכבר אין לי מקום על המדפים", היא אומרת. "אצלנו בבית השואה היא חלק מהחיים. כך למשל כשאני נוסעת עם בעלי לחו"ל אנחנו תמיד נחפש לבקר במוזיאון שואה או באתר הנצחה כזה או אחר. אנחנו מדברים בבית חופשי על הנושא ומזכירים פעמים רבות את מה שעבר על הסבים שלנו או על ניצולי שואה אחרים שאנחנו מכירים".
העדות שנשכחה
אחד הימים המרגשים בעבודה של אוסצקי-שטרן היה לאחר ביקור אצל ניצולת שואה. אחרי שהניצולה סיפרה את קורותיה כילדה, היא מיהרה לארכיון לבדוק אם יש בו משהו אודותיה. "מצאתי לגמרי במקרה עדות משנת 1946 שאותה ניצולת שואה כתבה בהיותה ילדה בבית יתומים לאחר השואה", סיפרה. "מיד טלפנתי לאותה אישה וסיפרתי לה על העדות שמצאתי. היא כל כך התרגשה. היא סיפרה שתמיד זכרה במעמקי זיכרונה שכתבה עדות בהיותה ילדה, אך לא עלה בדעתה שהעדות נשמרה ונמצאת בארץ".
והסיפור הזה, מדגישה אוסצקי-שטרן, הוא תמצית ההסבר מבחינתה לצורך לעסוק בהנצחה. "אנחנו, בני הדור השני והשלישי, נשארנו היחידים שבאמת יכולים עדיין להזכיר ולהנציח את מה שקרה שם", היא אומרת. "אם לא נקום כל בוקר ונעשה את עבודתנו, מי יישאר כדי לזכור ולהזכיר את המיליונים שנספו, את אלו שניצלו, את כל מה שעבר על עמנו ועל עמים אחרים בתקופה הקשה ביותר שידעה האנושות? אנחנו כאן כדי לספר ולשמור על זכרם של אלו שאינם עוד".