עשרות ומאות אלפי שקלים מתעופפים לחשבונות הבנק של האמנים הגדולים שמתרוצצים בין בימות יום העצמאות. אבל המציאות התרבותית הזו הייתה הרבה יותר צנועה בראשית ימי המדינה. הצצה להזמנות ולמודעות של אירועי יום העצמאות בערים, שנשמרו בארכיון הספרייה הלאומית, מחזירה אותנו לימים קצת יותר תמימים.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
"חגיגת עם" זעקה הכותרת של פרסום החוצות שפרסמה עיריית חולון ב-1956 ימים לפני החגיגות. בתכנית האמנותית: מסכת חגיגית בביצוע ילדי בתי-התלמיד העירוניים, הופעת להקת "פעמי מחול", הופעה של תזמורת "הפועל", הופעה של הזמרת אהובה צדוק, ולקינוח – "ריקודי עם עד אחרי חצות". השתוללות של ממש.
עיריית בני ברק ביקשה מפורשות מהתושבים, בחגיגות של 1952, "להניף את דגל המדינה בשעה 1 בצהריים מעל דירותיהם ועסקיהם". וזו לא הייתה הבקשה היחידה של העירייה. "בעלי בתי קפה ומסעדות מתבקשים להפעיל את מקלטי הרדיו בערב וגם למחרת, וכן להתקין רם-קול לרחוב על מנת לאפשר לציבור להאזין לשידורים מירושלים ולתכנית הארצית", לשון המודעה.
אם הגעתם לחגוג בחיפה ב-1967, רגע לפני מלחמת ששת הימים, נאלצתם להיות מאוד ממושמעים. "רצוי לא להביא ילדים לחגיגות", נכתב בהזמנה לאירוע המרכזי בעיר. "אם זה הכרחי – הושב אותם על ברכיך". ויש גם הנחיות למופע הזיקוקים. "נא היזהר לא להיפגע על ידי ניצוץ או חלק מהזיקוק העלולים להגיע אליך בעת התפוררותם", נכתב. מרגיע זה לא.
אם עברתם או גרתם ביפו ביום העצמאות 1963 יכולתם ליהנות מחגיגות בניחוח בינלאומי. את ריקודי העם המסורתיים החליפו השנה ריקודים סקוטיים. הרקדניות שהגיעו מרחוק כבשו את אצטדיון בלומפילד ביום העצמאות הזה.
הוועד למען החייל החליט ב-1954 לשמח את התושבים בהגרלה חגיגית. לזוכה במקום הראשון הובטחה מכונית דודג' מודל 54 – חדשה מהניילון, מה שנקרא.
