החלטה של רגע הצילה את חייה של אליציה: ביולי 1942 החלו הנאצים בגירוש היהודים מגטו ורשה שבפולין אל תחנת הרכבת ממנה נשלחו למחנות המוות. השמועה על בואם של הגרמנים פשטה במהירות בין בתי הגטו, והגיעה גם לבית משפחת פלורמן, בו שהו אליציה בת ה-3 והוריה צדוק וברוניה.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
ב-5 באוגוסט נשמעה דפיקה בדלת, עם מסר מאחד השכנים: "הגרמנים באים". ברוניה ובתה הקטנה אליציה התלבשו במהירות - ונסעו למפעל לייצור מדים גרמניים בתוך הגטו. שם במפעל עבד אב המשפחה, בתקווה שמקום עבודתו יקנה הגנה גם לאשתו ולבתו. אבל היה ברור שגם זה לא יספיק, והם חיפשו תכנית גיבוי נוספת.
בבית המשפחה עבדה עד לאותו היום נערה יתומה בת 16, פלה פלדמן שמה. היא התגוררה בבית היתומים הנודע של יאנוש קורצ'אק. כשהחל הגירוש מהגטו, סיפרה פלה שהגרמנים נתנו לקורצ'אק "מכתב ברזל" - התחייבות בכתב לפיה לא יפגעו לרעה בו ובבית היתומים שבניהולו ולא יגרשו אותם.
נעלמו בבית היתומים
בני הזוג פלורמן החליטו למסור את בתם לפלה, כדי שתשמור עליה בבית היתומים הסמוך לבית המשפחה. אחרי שמסרו את הילדה, תכננו ההורים ללכת למפעל ולהמתין שם עד ש"ציד היהודים" יסתיים. ברוניה מסרה את בתה לפלה, בניגוד לרצונה, בכוח. השתיים נעלמו בתוך בית היתומים.
זה לקח שניות בודדות - צעדים ספורים מהמקום שבו נפרדה מבתה, התחרטה ברוניה על ההחלטה. על אף הסכנות, אמרה לעצמה, המשפחה צריכה להישאר יחד. היא שבה על עקבותיה ופנתה לקחת את אליציה בחזרה. רגע אחרי, שלושת בני המשפחה כבר פגשו את הגורל. "כשיצאנו מבית היתומים, הגרמנים כבר הגיעו, מלווים בחיילים אוקראינים שהיו אכזריים במיוחד", שחזרה ברוניה.
"בצעקות ואיומים דחפו אותנו לטור שעבר ברחוב שלנו", המשיכה. "בדרך, השכן דורן סידר עם החייל האוקראיני שתמורת שעון יד הוא יאפשר לכולנו להתחמק מהטור. כשהגרמנים לא שמו לב, הוא סימן לנו לברוח כמה שיותר מהר. אחרי הבריחה מהטור התחבאנו בשער של אחד הבתים. חיכינו שם זמן מה - וכשהשתרר שקט חזרנו הביתה".
כשהציצו לרחוב מהבית גילו איך תחושת האם, ההחלטה הרגעית, שינתה את גרולה. "הבחנו בד"ר קורצ'אק צועד בראש, ואחריו כל ילדי בית היתומים", סיפרה ברוניה. באותו היום גורשו ילדי בית היתומים ואנשי הסגל החינוכי למחנה ההשמדה טרבלינקה. קורצ'אק, שסירב לנטוש את ילדיו כדי להינצל, הוביל את הילדים אל דרכם האחרונה. אליציה, למזלה הרב, לא הייתה אחת מהם.
הבריחה מהגטו
בני המשפחה, שהסכנה חלפה מעל לראשם, הבינו שעליהם להימלט לצד ה"ארי" של ורשה. זה התאפשר בחסות זוסיה, אחותה של האם ברוניה ותעודת הזהות המזויפת שהשיגה שסייעה לה להעמיד פנים כפולנייה. אלה, יחד עם התגייסותו של שוטר פולני, אפשרה להם לעזוב את הגטו.
בני המשפחה חיו במקומות מסתור נפרדים בצד ה"ארי" במשך שנתיים. את רובן בילתה אליציה במחיצת דודתה, כשברוניה נאלצת לא אחת לשלם שוחד כדי להימנע מהסגרה לשלטונות. ממסמך שהתגלה בארכיון בית לוחמי הגטאות עולה שבמהלך שנת 1944 קיבלה המשפחה סיוע כספי מהמחתרות היהודית והפולנית שעבדו כתף אל כתף.
ב-1 באוגוסט 1944, עם התקדמות הצבא האדום לכיוון ורשה, פרץ המרד הפולני. המחתרת הלאומנית הפולנית פתחה בהתקוממות מזוינת נגד כוחות הכיבוש הגרמני ויהודים רבים הצטרפו ללחימה - וביניהם היה גם אבי המשפחה, צדוק פלורמן.
חיים בבונקר
צדוק נפצע בקרבות בהם נהרגו 200 אלף פולנים, אך שרד. הבית בו חיו ברוניה ואליציה נחרב בהפצצות הגרמניות, והן שהו בבונקר עד לכניעת הכוחות הפולנים. בהמשך נשלחו בני המשפחה להרי הקרפטים, שם שהו עד לשחרור בראשית 1945.
ב-1950 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בחיפה. ההורים גרו במעברה בכרמל - ואליציה נשלחה לקיבוץ כפר מסריק. ב-1952 עברה המשפחה לקריית חיים. צדוק עבד כמנהל חשבונות בחברת "מקורות" רוב חייו וברוניה הייתה עקרת בית. היא נפטרה בשנת 1986, וצדוק נפטר שנה מאוחר יותר.
אליציה למדה יהדות בשיקגו ופסיכולוגיה בחיפה. במקביל סיימה קורס בספרנות ועבדה כספרנית בטכניון עד לפרישתה בשנת 2004. בשנת 1962 נישאה למיכה ידין ונולדו להם שלושה ילדים ועשרה נכדים. היא מתגוררת כיום בחיפה.
סיפורה ועדותה של ברוניה פלורמן נשמרו במוזיאון בית לוחמי הגטאות.