שנה אחרי "צוק איתן" ילדי עוטף עזה ושדרות חוזרים אל הזכרונות מימי המלחמה: "שוב מתקרבים לקיץ, לחופש הגדול, וישר חושבים שיש עוד סבב בדרך עם הבומים הקטנים והתקיפות שיש פה ושם".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
שי-לי ווסטלנד, בת 16 מניר עוז, תיעדה עצמה לפני כשנה, ברגעים שבהם רצה אל המרחב המוגן תוך מספר שניות. "זה היה מאוד מפחיד לצלם את זה", נזכרה. "ועוד לחשוב שעשיתי את זה והראיתי את הרגעים הללו לאנשים אחרים ולשתף אותם בחוויה הקשה הזו".
בשבוע האחרון הספיקו ילדי הדרום לחזור לתודעה. אלו הילדים שעבורם המלחמה של הקיץ האחרון עדיין לא נגמרה. לפי מחקר חדש של פרופסור מולי להד, לא פחות מ-63% מילדי שדרות סובלים מחרדות פוסט טראומטיות.
"אני מפחד שיהיה צבע אדום וזה יתפוס אותי במרחב לא מוגן", שיתף אלון קדוש בן ה-11 משדרות בפחדיו. "אני חושש שלא תהיה לידי מיגונית". הדר מלכה בת ה-11, סיפרה אף היא על המחשבות שנותרו מאז המבצע: "כל רעש קטן, אפילו של מכונית שעוברת, מזכיר טיפה את ה'צבע אדום' ואז אני נכנסת ללחץ".
את עמרי דינור בת ה-12, הרגעים הקשים תופסים בעיקר בלילה, בזמן השינה. "האמת שיש לי הרבה סיוטים", הודתה. "כשזה קורה אני ישר קופצת לחדר של האחים שלי. כשאני מפחדת מאוד מאיזה חלום מלחיץ, אני יודעת שהחדר של האחים שלי צמוד לממ"ד ולחדר של ההורים שלי".
"המחשבות ממשיכות לרדוף"
הילדים הללו כל כך קטנים וכבר צברו כל כך הרבה פחדים. המונח פוסט טראומה - אינו זר להם. "זה מחשבות שרודפות אותך כל הזמן, לא עוזבות אותך כביכול", ניסתה הדר להסביר.
עמרי משדרות השוותה את חוויות חייהם של ילדי עוטף עזה לאלו שברחבי הארץ: "אם היינו יכולים להעריך את מידת החלומות הרעים שיש לילד בשדרות לעומת ילד בצפון, אולי היינו מגלים שכאן אנחנו חולמים יותר חלומות רעים מאשר שם".
טל זכרון, עובדת סוציאלית במרכז חוסן בשדרות טוענת כי התופעות הללו נפוצות בקרב ילדי האזור. "מדברים על מחשבות טורדניות", הסבירה. "שואלים על מה 'מה יקרה לאמא שלי'. יש המון ילדים שמדברים על כך שכל הזמן ה מרגישים שתכף ההורים שלהם הולכים למות. יש רמת דיכאון מאוד גבוהה'"
"מטופלים אצל פסיכולוג מגיל 5"
בתחילת השבוע הודיע משרד החינוך במפתיע על הקפאת הטיפולים הפסיכולוגיים לילדי עוטף עזה. אחר כך הוא חזר בו, אבל הספיק להקפיץ את המערכת כולה. במרכז חוסן העירוני בשדרות פועלים 25 אנשי מקצוע שמאז צוק איתן מטפלים ב-600 מילדי העיר.
"מגיל חמש יש לי רק פסיכולוגים, וגם עכשיו אני מטופל", סיפר אלון משדרות. "מגיל חמש זה כבר יותר מדי פסיכולוגים. כל פעם זה משהו אחר וזה לא עוזר כלום".
כשהילדים נשאלים אם הם מבינים את החלטת הוריהם להמשיך לגור באזור, התשובות חלוקות. "היינו רוצים לעזוב" אמרו חלקם. אולם תוך זמן קצר מתברר שתשובה האמיתית לכך מורכבת בהרבה. "ההורים רוצים לעזוב, אנחנו רוצים להישאר", אמרו חלקם. מנגד היו גם כאלו שאמרו כי היו רוצים לגור במקום אחר "אבל לא יכולים לעזוב את החברים". כך, הילדים שנולדו באזור נותרו לכודים במציאות בלתי אפשרית. ובכל זאת הם מבינים שאפשר אחרת וחולמים על קיץ ועל חופש גדול.