יום הזיכרון הבינלאומי לשואה: העולם מציין היום (שלישי) 70 שנה לשחרור אושוויץ, מחנה ההשמדה בו הנאצים רצחו 1,200,000 בני אדם, 91% מהם יהודים. אחד המשלוחים האחרונים למחנה היה מגטו לודז' ומבין 65,000 היהודים שהיו בו נמצא גם אליאס פיינזלברג. במועדון של ארגון "עמך" בירושלים, ממרום גילו, אליאס זוכר היטב את הימים שלפני מלחמת העולם, כשבכירי היישוב הציוני ניסו לשכנע אותו ואת משפחתו לעלות לארץ, את זוועות השואה ואת התקומה בישראל.
הצטרפו לדף הפייסבוק של עמית ולדמן
"לפני המלחמה, שמעתי את דוד בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי בעצמי. יש מקום בלודג' - פארק גדול עם טריבונות, שם הם דיברו ואמרו שיהיה מאוד מאוד גרוע כי היטלר רוצה 'לגמור' עם היהודים, אם אפשר לצאת (מפולין), תצאו מפה ולישראל אז אפשר היה להיכנס", הוא מספר. אבל אליאס לא הסכים לעזוב בלי הוריו והחליט להישאר בפולין עם משפחתו. מבחינה זו, סיפורו הוא הסיפור של יהדות מזרח אירופה, שרק מעטים ממנה עלו לארץ כשזה היה אפשרי וכשהמלכודת הנאצית סגרה עליהם - הבריטים סגרו את שערי ארץ ישראל.
"באפריל 1940, הגרמנים החליטו שהם מרכזים את היהודים בגטו. התנאים שם היו נוראיים: תשעה אנשים בחדר, צפיפות איומה ומחסור בכל דבר. בגטו התארגנה מועצה יהודית, היודנראט, שהייתה אחראית לקשר עם הנאצים. בראש המועצה של לודג' עמד חיים רומקובסקי. הם אמרו שצריך בחורים לעבודה - והלכתי לעבוד".
"חזרתי לפולין וגיליתי שנותרתי לבד בעולם"
אליאס עובד ושורד כך את המלחמה - הוא נשלח לגרמניה כעובד כפייה ומועסק בסלילת כבישים, כריית פחם, הטענת אוניות מלחמה גרמניות, עד שבאוקטובר 1943 הוא הוחזר לגטו בלודז' ומגלה שנותר לבד בעולם: "הלכתי הביתה וגילתי שאין כלום! שאלתי את אחת השכנות איפה כולם? איפה המשפחה שלי? השכנה אמרה שאבא נפטר מרעב, אמא וכל המשפחה נלקחו ולא חזרו. הייתי לבד".
באוגוסט 1944, כשהצבא האדום עמד בגבולות פולין והתקדם ללא הרף לעבר גרמניה, הגרמנים הורו להעמיס את מי שנשאר בגטו של לודג' - עשרות אלפי בני אדם - על הרכבות לאושוויץ. "המשטרה היהודית לקחה אלפי אנשים, כל מי שהיה בחוץ, הם גם נכנסו לבתים ולקחו כמה אלפי אנשים, לקחו אותנו לרכבת ושלחו אותנו פנימה, פשוט זרקו אותנו פנימה, אחד על השני".
באושוויץ אליאס פוגש את ד"ר מנגלה ומבין, כמו מאות אלפי יהודים לפניו, שהוא ככל הנראה הגיע לתחנה האחרונה של חייו. "ד"ר מנגלה חיכה לנו בירידה מהרכבת. הצעידו אותנו שמאל-ימין, הכל תוך כדי שה-SS מכים אותנו. עוד לא ידענו איפה אנחנו, נתנו לנו פיג'מה ונעליים. בבירקנאו קיבלנו צלחת מרק אחת לשלושה בני אדם. הראשון שותה את המרק, אחר כך השני ואחר כך השלישי ואני אמרתי - פה זה ייגמר".
"הרבצתי לעצמי בפנים כדי שיעלה לי קצת צבע אז לקחו אותי לעבודה"
גם כאן אליאס הבין את הדרך לשרוד: "כדי לשרוד צריך להיות יעיל ולהמשיך לעבוד. ביקשתי מאלוקים: תן לי ללכת מפה, אני יודע איך לעבוד, אני רוצה לעבוד, לא רוצה למות פה. כמה שבועות אחר כך, שמעתי בכריזה שקוראים לאסירים לעמוד בשורה כי צריכים בחורים לעבודה".
"עמדתי בשורה וכשהגיעו אלי אמרו לי 'צא החוצה', לא רצו לקחת אותי. כנראה שהם הסתכלו לי על הפנים ואמרו שאני נראה חלש מדי. אני נתתי לעצמי מכות בפנים כדי שיעלה צבע, חזרתי, היה לי צבע אדום בפנים ואז אמרו לי - בסדר, בסדר לך לעשות מספר", מתאר הניצול.
אליאס שוב נשלח פעם מערבה, הפעם למכרה פחם סמוך לשטוטגרט: אליאס אומר שכל יום ששרד שם היה נס. לאחר מכן הוא הגיע למחנה דכאו, מחנה הריכוז הראשון שהגרמנים הקימו, ליד מינכן - "הגעתי לדכאו , ראיתי המון מתים , לקחתי נעליים מאחת הגופות. שם הייתי חודשיים, וזה היה ממש לפני סוף המלחמה".
"אחר כך לקחו אותנו, ונתנו לכל אחד מאיתנו שק. הבנתי שאני הולך למות, הם רצו שניכנס לשק ואז לירות בנו ולזרוק אותנו לנהר". חייו של אליאס ניצלו ממש ברגע האחרון: "היה לנו מזל שהצבא האמריקני הגיע. עדיין תחת שמירת אנשי ה-SS, בתוך קרון רכבת, זה נגמר. באו אנשי הצלב האדום, עם חבילות , נתנו לנו חבילה קטנה ואמרו לנו בשקט 'אתם חופשיים, אתם חופשיים'. זה היה נס. בלי האמריקנים אני לא הייתי פה, אם המלחמה לא הייתה נגמרת עוד חודש-חודשיים, לא הייתי בחיים, כבר לא היה לי כוח, הייתי כל כך חלש".
"אייזנהאואר אמר לצלם תמונות בבוכנוולד, כי אנשים לא יאמינו למה שנספר"
החיילים האמריקנים לקחו את אליאס למחנה של האו"ם ליד אגם שטמברג, שם הוא החל לשקם את הריסות חייו. הוא הכיר את אשתו ופגש, בין החיילים האמריקנים את הגנרל אייזנהאואר, מי שייבחר שבע שנים לאחר מכן לתפקיד נשיא ארה"ב. "אייזנהאואר אמר לנו שיהיה בסדר, אתם חופשיים ויהיו לכם חיים חדשים. הוא היה בן אדם טוב ומאוד מאוד חכם , הוא הגיע לבוכנוולד ואמר - צלמו תמונות, כי יהיו אנשים בעולם שלא יאמינו לזה".
בהתחלה אליאס הוא היגר לגוואטמלה שבמרכז אמריקה ובהמשך - לישראל. פעמים רבות מנסים לשכנע אותו לבקר בפולין ובגרמניה, למסע הסברה כזה או אחר, אבל הוא מוכן להגיע לשם: "ללכת לבקר עכשיו באושוויץ? זה לא בשבילי, אולי הנעליים שלי שם. אני לא חוזר, סבלתי שם מספיק".