"אני יכולה להגיד לך שזה לא מפחיד. אני יכולה להגיד לך שזה היה פנטסטי. אני יכולה להגיד לך שזה היה מלא חמלה ואהבה וקבלה", אומרת אביבה לוי, שחוותה מוות קליני במהלך לידת בנה.
יש משהו מפתיע, כמעט בלתי נתפס, בשלווה שבה הם מדברים על המקום שהיו בו, היו וחזרו. "אני מוצאת את עצמי במקום אחר לגמרי", היא מספרת. "רואה את עצמי. אני לא רואה את זה במטושטש, ואני לא מפנטזת את זה ואני לא חולמת את זה. אני בפירוש רואה מקום. הייתי שם. אני חושבת שזה באמת עולם בפני עצמו שהוא קיים, לגמרי".
"קליפת המוח האחורית, זו שאחראית על ראייה, היא ככל הנראה החלק האחרון מתוך ההכרה, מתוך התודעה שלנו, שמפסיקה לתפקד", מסביר פרופ' אבינועם רכס, נוירולוג מבית החולים "הדסה עין כרם". "ולכן היא זו שרושמת את הזיכרונות האחרונים בטרם אנחנו מאבדים את ההכרה שלנו". האנשים שחזרו משם מרגישים שזה קרה להם באמת. כמעט נגעו בדופן המנהרה, שדרכה עברו לעולם ההוא.
אבל אנחנו לא נשאל אם זה חלום או דמיון או מציאות, את זה נשאיר בשמחה למתקשרים, למיסטיקנים. אנחנו מבקשים לגעת בעצם החוויה, ואיך ממשיכים איתה הלאה. "בניתוח הלכתי, אני לא ידעתי שהלכתי", מספר חיים שלוס, שחווה מוות קליני בילדותו. "רק יצאתי מהגוף, ריחפתי מעליו, ועברתי דרך איזה מין מנהרה שכזו, מין תעלה, מין מערה".
הסיפור של חיים
בגיל 14 נחתכה ידו של חיים, הוא איבד כמויות דם רבות. "הגעתי למרחב פתוח והתחלתי לרחף והסתכלתי על הגוף שממנו יצאתי כמשהו מזערי קטן", הוא מספר. "אני לא יודע מה יצא מהגוף -
אם זו הנשמה, אם זו הנפש, אם זה הרוח, משהו יצא".
לפני 29 שנה, בחודש השביעי להריונה, דרורה לקתה ברעלת היריון. על שולחן הניתוחים מצבה הידרדר והיא חוותה מוות קליני. עכשיו היא נזכרת: "אני נוסעת במעלית מאוד מהירה במיטה, מגיעה לאולם גדול, ריק לגמרי, מלא מלא מלא אור. שולחן עגול, שלושה אנשים יושבים, עם גלימות לבנות ואיש עם גלימה חומה".
לפני עשרים שנה, בעת לידת בנה, נגרם לאביבה סיבוך קשה שהביא למוות קליני. "חלון עם וילון לבן, שהתנפנף ככה באוויר. שולחן קטן עם שני כיסאות, ושתי דמויות של אנשים שעומדים ופורשים את שתי הידיים, כאילו לקראתי, שלום לך", היא אומרת.
עולם הפסיכולוגיה מתקשה להתמודד עם התופעה
ד"ר נירה קפלינסקי, שערכה מחקר על חוויות חוץ-גופיות, מסבירה: "בדרך כלל החוויות האלה, שהן חוויה שבאופן פופולרי מוכרת כמנהרה עם אור בסוף, שיוצאים מהגוף ומסתכלים על הכול מלמעלה, מבחינתנו, בעולם הפסיכולוגיה, אנחנו מנסים להחזיר אותם אלינו ולראות בזה סוג מאוד ספציפי של דיסוציאציה, זאת אומרת, של התנתקות מהמציאות".
אבל לא כל אחד חווה את החוויה החיובית, הרוחנית הזאת. חוקרים שעוסקים בפוסט טראומה אצלנו, במדינה מרובת נפגעי הלם וחרדה, בדקו וגילו שרק אחד מכל שישה חווה חוויה חיובית. השאר עוברים טראומה ונזקקים לטיפול בהמשך. אז למה אחד כן, ואחר לא?
לפני תשע שנים יוסי נפצע קשה מאוד כחייל בהיתקלות עם מחבלים. שום לובן, שום בוהק, שום חוויה אוהבת לא הייתה שם אצלו כשמת מוות קליני. אתה זוכר משהו מן המוות? "חושך מוחלט, פשוט. מכה אחת של חושך, ובפחות משנייה איבדתי כמה ימים וחזרתי ל... חזרתי לנסות לחזור. אפשר להגיד את זה ככה".
הסיבה לתופעה - דמיון מפותח?
ממצאי המחקר של מכללת תל-חי מגלים באופן מובהק שבעלי דמיון מפותח, כאלה שבילדותם הושקע בפיתוח הדמיון שלהם, מחוגי מוזיקה, ציור, ועד הקראת סיפורים, הם אלה שחוו את החוויה הרוחנית ולא לקו בפוסט טראומה בעקבות המוות שעברו.
"אז ברגע שבאנו לקבוצת האנשים שלקו בפוסט טראומה ובדקנו את אותם הנתונים, ראינו שהם עסקו הרבה הרבה פחות, הרבה הרבה פחות, ועל ההפרש הזה, על ההבדל הזה, זה מה שהפתיע אותנו", מסבירה ד"ר קפלינסקי.
וזה בלי קשר לכך שרוב המדווחים רואים תמונות די דומות: מנהרה, בית משפט של מעלה, התבוננות אל הגוף מחוצה לו. רוב הדימויים לקוחים מן האופן שבו דתות שונות, וגם הקולנוע בעקבות כך, תופסים את המסדרון לעולם הבא. ועדיין, ליכולת לדמיין, על פי המחקר, יש מרכיב גדול בעצם החוויה.
עד כמה לאופן המוות יש השפעה? אם זה קרה במלחמה או בתאונה? את זה המחקר לא בדק. אלה שחוו את המוות כחוויה חיובית, עוטפת, כאילו חוסנו מפניו, בניגוד למי שחווה אותו כטראומה.
הדמיון, זה שעוזר על פי המחקר לחוות את המוות הקליני אחרת, הוא גם זה שעוזר היום בטיפול בפוסט טראומטים. אבל הוא לא נועד רק למצבים קיצוניים, אומרים החוקרים. היכולת לצאת אל מחוזות הדמיון ולשוב מהם, היכולת הזאת מביאה איתה חוסן, שטוב לנו גם למשברים הקטנים, למעידות היומיומיות שמזמנים לנו כל הזמן החיים.
לעדכונים שוטפים מסביב לשעון: ערוץ החדשות