"מנצלים את זה שאנחנו לא שורפות צמיגים": אומנם ביום רביעי האחרון סוכם על משא ומתן למציאת פתרון שיקל על העומס שמוטל על הצוותים הרפואיים, אבל תנאי היום-יום הבלתי אפשרי של האחיות במחלקות - העומסים, הרעת התנאים והבירוקרטיה - לא ישתנו בזמן הקרוב. שרה, מימי ולימור, שלוש אחיות שבחרו במקצוע מתוך שליחות, משתפות בתנאים הקשים ומרגישות שהן לא יכולות לעשות את העבודה - עד כדי סיכון חיים.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
מימי דוד, אחות במחלקה הפנימית בבית החולים אסף הרופא, באה מתחום החינוך ומדעי החברה, והגיעה למקצוע לאחר מות אמה. שרה גפני, אחות במחלקה האונקולוגית בבית החולים רמב"ם, בחרה בתפקיד בעקבות אמה שהייתה אחות, ולימור כהן, בתה, בחרה גם היא להמשיך את השושלת ועובדת כאחות בבית החולים רמב"ם. "היום, כשאני חושבת על הבת שלי, אני חושבת שאולי היא בחרה במקצוע הלא נכון כי הוא הולך למקום אחר ממה שהיה בעבר", מודה שרה.
המספרים לא אמורים להפתיע אותנו. כבר שנים שאנחנו שומעים עד כמה אנחנו רחוקים מהמדד היוקרתי של ה-OECD . אם ממוצע המדינות המפותחות עומד על יותר מתשע אחיות לאלף נפשות, אז בישראל זה מגיע לכמעט חצי מזה - על כל אלף אנשים יש כמעט חמש אחיות.
את המספרים הללו שרה, לימור ומימי מרגישות מדי יום בשטח. "חולה רוצה שנחליף לו חיתול, הוא שוכב עם השתן עליו", מתארת שרה בדמעות. "חוץ מההשפלה והמקום הזה שחולה נמצא עם הצרכים עליו, אין לי עוד זוג ידיים להחליף לו עכשיו". מימי מדגישה כי במציאות הזו לא פעם מתפספסים חולים: "זה עולה בחיי אדם. לפני חודש הגיע מטופל ב-06:00 וב-07:00 הוא כבר לא היה איתנו. זה עולה במחיר חיים, אין ספק".
לתוך המציאות הכאוטית הזאת נכנס מכשול חדש שמכונה "אקרדיטציה" - תו תקן בינלאומי שלטענת משרד הבריאות יצעיד את הרפואה הישראלית לסטנדרט אמריקני. בפועל, מי שנושאות בנטל הזה הן אותן מעט אחיות שצריכות למצוא זמן למלא במהלך המשמרת את כל הדוחות - כשהן גם ככה קורסות. "אין לי זמן לגעת במטופל כי אני צריכה להזין נתונים ולכתוב דיווחים", מודה מימי. "לא הייתי מודעת לגודל המטלות ולעומס שיש לצוות האחיות. זה רחוק ממה שבאמת חלמתי להיות".
המהלך להכנסת התקן גרם לאחיות לשבור את הכלים ולהכריז על שביתה. הן סירבו לשתף פעולה עם הזנת הנתונים ומשרד הבריאות כעונש הודיע שיפחית בשכרן שגם ככה עומד בממוצע על אלפים בודדים. לטענת האחיות, במשרד הבריאות יודעים שבמקצוע הזה לא בוחרים בגלל הכסף או תנאי העבודה, אלא בשם השליחות - ומנצלים זאת.
"מרגיש לי כאילו מנצלים את המצב הזה שאנחנו עדינות, שהשביתה שלנו נורא אלגנטית", אומרת לימור. "אנחנו לא שורפות צמיגים, לא עושות דברים אלימים, אלא שובתות בשקט כשכל האחיות במחלקות האשפוז עובדות רגיל". עם זאת, היא מדגישה: "אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר חוץ מלהיות אחות, אני כאן ואני נשארת".