פתאום זה בא. בעמוד 607. 60 עמודים לפני סוף הספר. התפרץ לו בכי. 600 עמודים, קראתי, התמכרתי, התאהבתי, כעסתי, צחקקתי, התאבלתי, הזדהיתי והדפתי. ובמשפט אחד שכחתי את הכל והתמסרתי לדמעות. בכיתי על אריק ברושי. בכיתי על המדינה שלנו - ארץ אוכלת יושביה.
אמיר גוטפרוינד מספר את סיפורה של חבורת נערים מהתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים ועד יום רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין. 28 שנים באתוס הישראלי דרך עיניו של נער משכונת נווה שאנן בחיפה - אריק.
הם היו חמישה חברים - בני, ציון, גדעון, יורם ואריק. יחד מבית הספר היסודי, יחד בתיכון, יחד בחיים הבוגרים. גוטפרוינד מחזיר את "החבר'ה". ממקם אותם במגרש הכדורגל השכונתי, מלווה אותם באהבות הראשונות, שולח אותם לצבא.
קל להישאב לספר הזה. כולנו היינו שם. השמות מוכרים, המקומות, שחקני הכדורגל, המלחמות. החיים בשכונה דומים בכל הערים. נווה שאנן, כפר גנים, קריית שרת, בית הכרם, רמת חן. כולנו מכירים את ההורים של החברים בשמות שלהם - "אמא של..." ו"אבא של...". שנות ה-70 וה-80 וה-90. כל עשור והמאפיינים שלו, הגיבורים, הזיכרונות הלאומיים, ההישגים, הטראומות. ומעל הכל מרחפת מלחמת לבנון הראשונה. אף אחד מהגיבורים שלנו לא יצא ממנה שלם.
מה קרה לך שם, אריק? גוטפרוינד רומז לנו שכל מערכות היחסים ההרסניות של אריק, אי יכולתו להתמיד בחוג אחד באוניברסיטה, חוסר השקט - הכל בגלל המלחמה ההיא. המלחמה איבדה להם חבר אחד לתמיד, המלחמה הרסה חבר אחר, אבל גוטפרוינד לא מחטט. לא מאשים. כאילו מפחד לגעת בפצע שעדיין שותת דם. נוגע - לא נוגע.
זה ספר מקסים ורוב הזמן נעים, זה ספר שגורם לך לרצות לקרוא עוד, שגורם לך להתגעגע לגיבוריו. רק לקראת הסוף הוא מתרומם פתאום, מגביר את הקצב. בהתאם למהירות התפתחות העלילה אתם מגלים שאתם מתחילים לקרוא יותר לאט, לא רוצים שייגמר, עושים הפסקות יותר ארוכות. יודעים שהפרידה קרובה.
אבל חיכיתי ליותר מזה - חיכיתי שהספר יבעט לי בבטן, יגרום לנשימתי להעתק, יחניק צעקה. והוא לא. זה כמו ילד שאתם מאוד מחבבים אבל יודעים שהוא מסוגל לכל כך הרבה יותר וזה צובט את הלב שהוא לא מנצל את הפוטנציאל שלו. זה לא גורם לכם לאהוב אותו פחות, רק לתחושה קלה של החמצה.
ספר קלאסי ליום הכיפורים. ארוך במידה, מאוד קריא, בלי תיאורי אוכל ולא תצטרכו להתאמץ כדי לזכור את שמות הגיבורים. אתם מכירים אותם.
667 עמ', הוצאת זמורה-ביתן, דביר, 98 ₪