יום הזיכרון מתאפיין במקומותינו בהשמעת שירים עבריים בתחנות הרדיו, שירים ליום הזיכרון. אחד התורמים העיקריים לרשימת השירים הוא יונתן גפן, שכתב, בין השאר, את הנסיך הקטן מפלוגה ב', מקום לדאגה, הבלדה על חדווה ושלומיק ועוד קלאסיקות רבות. יש שאומרים שזה מפתיע, שדווקא הוא, מי שהביקורת שלו על מה שקורה כאן ידועה, עומד מאחורי כל אותם שירים.
"כל השירים שנכתבים למען החיים, למען אהבת האדם", מגדיר גפן בקבוצה אחת את כל שירי השכול, "ומי שכותב מסיבה אחרת, מסתבך. כל מה שכתבתי זה היה שירים לחיים ולא למתים", הוא מוסיף ומסביר. "אם אני אסביר את השיר - יפוג קסמו".
"הנסיך הקטן הוא שיר שכתבתי כאזהרה על מה שעלול לקרות", אומר גפן, "והנסיך הקטן אכן היה ילד כזה שבצבא הכרתי אותו והוא היה קטן מדי וכל הזמן אמרתי - 'הוא יותר מדי קטן, הוא בטח ימות. לצערי זה אכן מה שקרה", הוא נזכר בעצב.
לדבריו של גפן, הוא מצר על כך שבחרו לשיר את "הנסיך הקטן" דווקא בימי הזיכרון. "עצוב לי שלא שרים את זה בכל יום כי הנסיך הקטן צריך להזכיר חיים", הוא מסביר את עמדתו. "חבל שלא שרים אותו ביום האהבה, למשל. חבל שלא שרים אותו בחופים בבית ינאי. לא צריכים לשיר אותו בימי הזיכרון", הוא טוען.
העם יודע להתלכד רק סביב מוות
לפני זמן מה, ביקשה אלמנתו של טייס צה"ל שעל הקבר של בעלה יהיה רשום "מקום לדאגה", על שם שירו וספרו של גפן. "נדמה לי שנתקלנו בכל מיני בעיות עם משרד הביטחון, שרוצה שכל הגיבורים יהיו בתלבושת אחידה", נזכר גפן בסיבה שהובילה לגניזת הרעיון.
מעבר לכך, טוען גפן, הוא לא הרגיש בנוח עם הבקשה. "הרגשתי איום ונורא. השכול נהיה חלק מאיתנו וזה טבעי. כל העסקנים והפוליטיקאים והגנרלים משתמשים בזה כדי ללכד את העם בדבר היחיד שהוא יודע להתלכד וזה מוות", הוא מוסיף.
"מתי אנחנו מתפייסים? כשיש מלחמה או כשיש אסונות ומוות. זה הדבר היחיד שמדביק את העם הזה. כל מת וכל משפחה יש לה סיפור. מי החליט לקרוא לה משפחת השכול? ולמה לא לקרוא לה משפחת החיים?", הוא שואל בהתרסה, אך נותר ללא תשובה.
"היום אני יודע שיום הזיכרון הוא הפרומו למלחמה הבאה", מסביר גפן. "זה הסיפור. אתה לא מת למען מדינה ולא למען דגל. רוב המלחמות שהיו פה היו מיותרות, אז אתה רוצה עוד מלחמה מיותרת?".
"תביא יום זיכרון, תראה כמה נפלאה הייתה המלחמה האחרונה ויש לך עוד מלחמה" הוא טוען, "אלא שיום אחד תהיה מלחמה ואף אחד לא יבוא", מדמיין גפן בעיני רוחו חזון אפור ומדכא.
גפן מסיים את דבריו בפרדוקס שמציב עבורו יום העצמאות. "ביום העצמאות אני עצוב פעמיים", הוא מסביר. "אני עצוב ביום הזיכרון על אלה שנפלו ולמחרת אני עצוב עוד פעם כשאני מבין בשביל מה הם נפלו".