נדמה שהיה למירב גרובר הכול. תפקידים מרכזיים בהצגות, שלושה אוסקרים ישראליים, כסף. נסענו עד המדבר כדי להבין מה בכל זאת גרם לזו שהרטיטה את הלב בחנוך לוין, המיסה מבקרים במורדים, לעבור למצפה רמון עם הילד, להניח לטובה מהאלופה, ולהיות פשוט מירב גרובר.
"אני נורא נורא רציתי שיאהבו אותי ויעריכו אותי", מעידה על עצמה גרובר, "בגלל שיש לי שלושה אוסקרים בתיאטרון, רציתי שיאהבו אותי בגלל שאני מייצגת איזשהו משהו אסתטי נורא ויפה ורציתי שיאהבו אותי בגלל שאני גרתי בנחלה כזאת גדולה עם בית גדול ואני יכולה לארח. לא הצליח לי".
"פעם אני לא הייתי מרגישה נוח בתוך הקליפה הזאת, בתוך הגוף הזה", היא מספרת, "אני משערת
שהיו הרבה שלא סבלו אותי רק שהם לא אמרו לי את זה אז". גרובר בילתה שנה על הבמה, כמעט שנה של אובססיות לאיך היא נשמעת, איך תתקבל בכל מקום ולא פחות, אולי בעיקר, לאיך היא נראית.
"סבלתי שנה מבולמיה"
"מאז שעברתי ל(מצפה רמון), נפטרתי מהמון דברים, כולל מזה", מספרת גרובר, שגם מעידה על עצמה שסבלה מבולימיה, "בולימיה שליוותה אותי במשך שנה". בולמיה, למי שלא יודע, זה הקאות שלוש פעמים ביום. כדי להישאר חלק מן התעשייה הזו, להיראות כמו יפות וצעירות ממנה, הזריקה סיליקון לפנים.
אבל הטיפול, היא מספרת, גרם לתגובה אלרגית קשה מאוד. ככה הגיעה למצפה רמון. "חשבתי שיהיה לי קל יותר להיכנס בגלל שאני מירב גרובר ויקבלו אותי בשישו ושימחו", היא מספר, "אבל יצא שהייתי צריכה להתמודד עם פני פרנקנשטיין ולהיות נחמדה יותר ממה שאני בדרך כלל, כי לא זיהו אותי".
שימי לב.
את השחקן גיל פרנק, אבי בתה ובן זוגה לשעבר, הכירה מירב בחזרות להצגה המורדים. הם חיו יחד שלוש שנים, חיי פאר שהתאפשרו בזכות המשכורות הטובות שהרוויחו שניהם. כעת, במצפה רמון
היא גרה בדירת עמידר קטנה, מתפרנסת מהצגת היחיד שכתבה "דרכה של המורה סיגלית", מחליפה כשצריך את המחליפה שלה בהרטיטי את לבי, ועדיין מגיעה מדי פעם למרכז כדי להשתתף בסדרות.
מירב גרובר הרחיקה עד מצפה רמון, אולי בעצם כדי לחזור, עם סימני הגיל, עם הנגיעות הצורבות של הזמן - זה לא יוצא פחות טוב. יש יגידו שזה יכול להיות טוב אפילו יותר.