"זה פשוט מרגיש לי נורא טבעי. אם הייתי יכולה לחיות ככה, פשוט לחיות ככה - ללכת לטייל, לצאת לחנות, כאילו, הייתי עושה את זה", אומרת יפעת, שעובדת כמודל עירום. אבל יפעת בכל זאת לא עושה את זה. היא יודעת שאם היא תלך ברחוב עירומה, זה יכול להיראות קצת מוזר.
אז למכון אבני ביפו היא מגיעה במעיל. שיעור ברישום, הסטודנטים כבר מחכים. "זה רגיל", היא אומרת, "מבחינתי כבר הפך ל... אני לא יודעת אם לשמחתי או לצערי, לסוג של שגרה. מבחינתי זה כלי העבודה שלי ואני כרגע משתמשת בו בשיא השלמות".
כבר שבע שנים שיפעת מדגמנת בעירום. היא גם שחקנית, אבל עיקר הפרנסה שלה מגיעה מכאן - מול סטודנטים או אמנים, שמשתמשים בגוף שלה כמוזה. "כשהתחלתי לדגמן, פתאום התפיסה שיש המון המון אנשים שמסתכלים, זה פשוט גרם לי להתכנס פנימה ולהיות במבוכה מאוד מאוד גדולה", היא אומרת. המבוכה מזמן נעלמה והטלפונים לא מפסיקים לזרום. קיץ או חורף, בחוץ או בפנים, צלמים או ציירים - יש מספיק עבודה לכולם.
"להתפרנס ממה שאתה אוהב זה הכי טוב"
ומה אומרים על זה הציירים? "זה לא ממש הקטע שהם עירומים וזה מפריע לי. אני פשוט מסתכל על זה בתור אובייקט לציור. זה הרבה יותר כיף לצייר מודל, מודל עירום, מאשר לצייר כדים או קערות למיניהם", אומר אחד מהם.
באכסניה הזאת, ההקשרים המיניים נשארים בחוץ. אגרטל, כד או מודל עירום - כולם פה לשרת את המטרה האמנותית, או שככה נוח לכולם לחשוב. ובעצם, אפילו כאן, הפורנוגרפיה נוכחת בכל רגע. "אני לא חושב שהדבר הזה מונע מאיזשהן אמביציות של מציצנות", אומר אסי משולם, מורה לציור ורישום במכון אבני. "אני חושב שמשחר ההיסטוריה הגוף תמיד הטריד אותנו, והזמניות שלו, אבל כן, מה... כולנו מציצנים".
עבודה מזדמנת או אורח חיים?
כל השנים אמנים ציירו ופיסלו נשים עירומות. בכל תקופה מודל היופי משתנה בהתאם לזמנים. ואם היום מחפשים דוגמניות בלונדיניות עם נתונים 90-60-90, בסטודיו לרישום מתעקשים - כאן הפרמטרים שונים לגמרי. "ככל שהמודלים הם יותר אנושיים ובעלי גוף שיש בו גם את היופי וגם את הפגמים, כך קל יותר לרשום אותו. ככל שהמודלית היא יותר דוגמנית חטובה שהפורפורציות שלה מושלמות, הרבה יותר קשה לתפוס נקודות רישום ראשוניות אפילו, כדי להיכנס לתוך הרישום", אומרים במכון אבני .
אצל רוב המודלים מדובר בעבודה מזדמנת, אבל אצל ליילה שוורץ, אמנית גוף מיצג ותקשורת, זה אורח חיים של 40 השנים האחרונות, שבהן היא עוסקת באמנות. "אני מאוד אוהבת את המקצוע הזה", היא אומרת, "וגם אני התחלתי, כמו שבטח יראו בכתבה שלכם סטודנטיות צעירות שעובדות ומתפשטות, גם אני ככה התחלתי. חשתי משהו, נמשכתי נורא לעולם האמנות, אבל לא הבנתי בדיוק מה משך אותי
והלכתי עם זה".
בגיל 60 יש למודל של המודלים כמה תובנות על המקצוע. "למעשה רוב דוגמני העירום", אומרת ליילה, "הם באים לעולם האמנות ומדגמנים ב-90 אחוז, אני לוקחת אחריות, זה בגלל קומפלקס של עצמם. של הגוף שלהם ושל המראה שלהם, כולל אני. אצלי הגוף שלי הוא חסר פרופורציות, אבל תוך כדי התהליך הזה, אתה פתאום לומד לקבל את עצמך. לקבל את עצמך כמובן מאליו - ואפילו לאהוב את עצמך".
"הרבה מאוד אנשים מתייחסים לעירום כביג דיל"
גם תום מסכימה לדברים הללו. "לדגמן מאוד עזר לי לדימוי העצמי. הסתכלתי על עצמי דרך האמנות, ולא דרך החברה שמצפה מאישה להיות דבר כזה או אחר, ובאמנות הכול יפה". אז מעבר לכסף, מסתבר שהעירום גם מחזק את האגו. זה לא מזיק כשצריך להתמודד עם התגובות, שכמו זוויות הציור - מגוונות. "באופן אישי, אבא שלי פשוט שם עליי ועל העירום איקס אחד מאוד גדול", אומרת יפעת, "ואני לא מתביישת להגיד את זה. ואני חושבת שזו גישה שהיא מאוד לא אישית. כאילו, הרבה מאוד אנשים מתייחסים לעירום כמין ביג דיל כזה".
"אני לא אספר לגברים שאני לא מכירה, למשל, שזה מה שאני עושה", אומרת תום, "אבל אנשים שמכירים אותי ומשפחה - הורים, סבים, כולם, מתייחסים לזה ממש.... יודעים שזה קטע של אמנות וזהו". ומה עם סבתא? "פחדתי לספר לה המון שנים. רק אחרי איזה שבע-שמונה שנים שדגמנתי, סיפרתי לה. ואז היא שאלה אותי אם לא קר לי".
בסוף יום העבודה יפעת מרגישה גם גאה יותר, גם יפה יותר, גם עשירה יותר. משהו שאולי אנחנו, הלבושים, לעולם לא נבין מבעד לכל השכבות שלנו.