בשש בבוקר רמי פורטיס כבר בחוץ מתחיל את ההליכה היומית שלו. "כל החיים שלי קמתי בשש בבוקר. נפלתי למקצוע של אנשים שחיים בלילה, אבל אני בכלל טיפוס של בוקר". בגיל 55, לפורטיס יש זמן לכתוב יצירות שמספיקות לשלושה אלבומים. בלי תל אביב, אפילו בלי ברי סחרוף - זה פורטיס נטו.
בפעם האחרונה שפורטיס הוציא אלבום, זה היה עמוק בלב הסצנה התל-אביבית. היום הוא חי במושב, מטפל בצמחים ומקשיב לציוץ הציפורים. "זה הכי קל להיות פורטיס משוגע, והכי קל להיות פורטיס מאז - מה"פינגווין" שכולם מכירים, הכל הכי קל", הוא אומר, "אבל אני לא מחפש את הדרך הקלה, מפני שאף פעם לא הייתה קלה".
"אני נרגעתי, אבל אני מאד לא רגוע", מספר פורטיס. אבל לא משנה כמה עמוקים הטקסטים, הקהל בהופעות תמיד יצרח בהיסטריה: "פורטיס משוגע", כאילו לא חלפו עשרים או שלושים שנה. "לפעמים, לפני שאני הולך לישון", הוא מתוודה, "אני שם יד על הראש ואומר לעצמי: וואלה, יכול להיות שהם צודקים?"
אבל היום בכל זאת נראה שפורטיס קצת התבגר מאז ימי ה"פינגווין" העליזים. "מוזיקה היא לא הדבר הכי חשוב בחיים. זה הדבר הכי טוב בחיים - אבל לא הכי חשוב", הוא אומר, "הכי חשוב זה משפחה והיום-יום שלך, מוזיקה, אחר כך סימולטור". סביר להניח שבתחילת הקריירה שלו, סדר העדיפויות שלו היה קצת שונה. אבל מספיק ללכת להופעה אחת שלו כדי להבין - על הבמה, פורטיס מהמושב הוא עדיין פורטיס ה"משוגע".