יואל ברנשטיין, עורך דין נחות דרגה. פעם לא היה כזה, פעם היה שותף מרכזי במשרד עורכי דין, עם לשכה מרווחת ומזכירה אישית צמודה. אבל היום הוא מוצא את פרנסתו בביצוע צווי הוצאה לפועל שמועברים אליו מהמשרד שבו היה שותף בכיר. היחסים שלו עם אשתו רק מתדרדרים, החבר הכי טוב שלו הוא גם השונא הכי גדול שלו ואם זה לא מספיק - הוא מגלה איש כפות בתא המטען של מכוניתו המתפרקת.
עלילת הספר מתפצלת כאן לכמה שבילים - מי האיש הכפות ולמה הוא דווקא במכוניתו של יואל? מה קרה ליואל, מה קרה באותה תאונה איומה ששיבשה את חייו והטילה אותו לתהום הייאוש? מה מהות מערכת היחסים בינו ובין מארק גרובר - המעסיק, החבר, האויב?
זה לא ספר קל לעיכול, ישראל סגל מערבל בו שמות ועלילות משנה ותאריכים ודמויות חשובות ומיותרות ומעל הכול מרחף לו ענן כבד של דיכאון ועצב תהומי.
בלתי אפשרי לקרוא את הספר הזה ברצף, צריך הפסקות נשימה. העולם שאנו חיים בו הוא קשה, האנשים מבחילים. אין תקווה, אין אהבה ואין נקודות אור.
בעצם יש נקודת אור אחת בספר הזה - הכתיבה של סגל. היא זכה ונקייה, המילים עצמן נעימות לעיניים, את הכאב מרגישים בקרביים.
כשסיימתי את הספר הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום. קצת מבולבל, קצת לא מפוענח, קצת עמום. באחרית דבר של הספר מגלים שסגל שלח את כתב היד שלושה שבועות לפני מותו. הוא החל בכתיבת הספר לפני התאונה (התקף לב גרם לו לאבד את השליטה על הרכב ולפציעתו הקשה) וסיים אותו לאחריה, תקופה ארוכה היה מאושפז ומספר חודשים היה שקוע בתרדמת. הידיעה שספר זה הוא הדבר האחרון שנזכה לקרוא מהאיש המוכשר והמיוחד הזה גם היא מוסיפה לעגמומיות בה הוא נקרא.
זה לא ספר שייתן לכם מפלט מעול חיי היומיום. אבל לאחריו, גם החיים - "הלא משהו" שלכם, פתאום יראו הרבה יותר עליזים.