פרופסור יהל נבות מוצג בכריכה האחורית של הספר "העיקר שתהיי מאושרת", של תמי ארד,
כ"מנתח מוח נאה וחריף, עשיר ויהיר, קר רוח ושובר לבבות". הוא מתאהב בנטע, "היפהפייה, עובדת סוציאלית צעירה הפוחדת מרופאים", שאחריה, כך נטען הוא מחזר בלהט ולהפתעתו אף מציע לה נישואים. הוא קורא לה "הילדה" (יש ביניהם, אבוי, 14 שנים הפרש!). היא מתמקדת בלהיות חמודה ובלהזעיף פנים בכל פעם שלא מוצא חן בעיניה משהו שהוא עושה.
אי אפשר להתאהב בספר כשגיבוריו הראשיים כל כך מעצבנים אותך. בשלב כלשהו של קריאת הספר פשוט הרגשתי שאני חייבת להיכנס בין הדפים, לנער את הנטע המעצבנת הזאת ולהסביר לה שהגיע הזמן שבגיל 27 תפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה ומפונקת, ושהחיים לא תמיד מסתדרים כמו שאת רוצה. אה כן, וגם שסנטה קלאוס הוא דמות דמיונית (לא!!!).
נטע היא דמות שאי אפשר להזדהות איתה. אם נעזוב את האופי המעצבן שלה ונבדוק את העובדות המסופרות לנו, נגלה עובדת סוציאלית רגישה ואלטרואיסטית שעובדת במעון מוגבלים, רוכבת על אופנוע שסבתא שלה קנתה לה, אוספת כל עלוב נפש שפגשה ברחוב, חומלת על כלבים, אמהות חד הוריות ואקסים מעצבנים, מגדלת צמחים אורגניים באדניות, גולשת מיומנת מצוקים ויודעת להחליף גלגל ברכב כי "הבנות ביחידה מקבלות השכלה רחבה". "היחידה", אם לא הבנתם, היא סיירת מטכ"ל, שם העבירה את שירותה הצבאי. נו באמת!
אמת אחת
בתיאור הצעת הנישואים כותבת תמי ארד: "אילו התבוננה בסצנה מהצד הייתה אומרת שכותב התסריט הזריק אינסולין". ואכן, זהו המשפט הכי אמיתי בספר והכי מיטיב לתאר את התחושות שהוא מעורר. כמה משפטים אחרי זה נטע אומרת לנבות: "אם היית כותב סיפור אהבה, העורך היה אומר לך שהחלק הזה כבר נשמע לא אמין". חבל שהעורכת של תמי ארד לא עשתה עימה את החסד הזה.
אז למה המשכתי לקרוא אותו? כי תמי ארד כתבה אותו. את הפוטנציאל הזה הבינו כנראה גם בהוצאת הספרים. המשכתי לקרוא אותו כי ידעתי שלגיבורה יש גידול במוח ואהובה הפרופסור יהיה זה שינתח אותה. סיפור לא ייאמן. מקומם. מכמיר לב.
בדיוק כמו סיפור על אישה צעירה, אם לילדה בת שנה, שאהובה יוצא להילחם בשם מדינה ששוכחת אותו בשבי. המשכתי לקרוא כי רציתי סוף טוב. רציתי שלסיפור של תמי ארד יהיה סוף טוב. זו משאלת לב כה מושרשת בישראליות שלנו, עד שאנחנו מוכנים לקרוא עוד מאה ספרים בינוניים – העיקר שהיא תהיה מאושרת.