המבנה המעוצב שלא היה מבייש שום מוזיאון, מגרש הכדורגל המפואר ומגרש הטניס הקורץ. לא הייתם רוצים שהבת או הבן שלכם יבלו כאן בהפסקות מהשיעור?
כך נראית כיתה י"א בבית הספר "קויליס הלסינגינלוקיו" שבהלסינקי, בית הספר הגדול ביותר בבירת פינלנד. עם השנים ממצבת עצמה המדינה הסקנדינבית כבעלת אחת ממערכות החינוך בטובות בעולם, טובה אפילו מזו של המעצמה מספר אחת על פני הגלובוס - ארה"ב. אבל גם האמריקנים לא צריכים להתבייש.
אמנם לדוד סם אין שם משובח כמו למקבילה שלו בפינלנד, אבל הצצה לכיתות הביולוגיה יגרום ללא קנאה בקרב ההורים והמורים בישראל. מספר התלמידים בכיתה נמוך הרבה יותר ונע בין 17 ל-20 בלבד. לכל ילד יש מחשב שמופעל על ידי המורה כדי לבצע את הניסויים. בתחילת כל שיעור נערך מבחן עצמי, המאפשר לתלמיד לדעת מה הידע שלו ביחס לחבריו. המורה מקבל תמונה מדויקת של הממוצע הכיתתי.
כל אחד רוצה להיות מורה?
ומה קורה כשיוצאים אל החצר? ספורט - והרבה. מגרשי כדורסל, פוטבול וכמובן פוטבול. גם בפינלנד
השיעור הוא רק חלק קטן ממה שמקבלים התלמידים ממערכת החינוך. כשיוצאים החוצה מכתלי בית הספר אפשר למצוא מסלול אתלטיקה, ובחורף אפילו נהנים מהוקי קרח.
בחצר "תיכון חדש" הרצליה יש לא מעט משטחים ירוקים, ספסלי ישיבה נעימים, גם מגרש ספורט מכובד, אבל קשה להימנע מהשוואה שבה אנחנו לא בדיוק מנצחים. ההשוואה אף הופכת חדה יותר כשמסתכלים על הספריות והתפריט המגוון בארוחת הצהריים.
המורים, מתברר, הם לא בראש טבלת המשתכרים באף אחת מהמדינות. אז איפה בכל זאת נעוץ ההבדל במעמדם?
"אני חושב שיש זילות", אומר יעקב נחום, מנהל בית הספר תיכון חדש. "כשאריק איינשטיין שר את השיר 'כל אחד רוצה להיות' אז הוא לא אמר כל אחד רוצה להיות מורה. זאת פרופסיה, וזאת מומחיות, ואני לא מאמין שכל אחד יכול להיות מורה".