לנטע, מנהלת תיכון באילת, זה קרה לפני שנתיים. כשתלמיד תקף את רבקה, היא איבדה את הכרתה ואושפזה למשך ימים ארוכים. יניב לא רצה לעצור בידיו את התלמיד שהיכה אותו, כדי לא להיות מואשם בתקיפת קטין, ותמר כבר שלושה חודשים הולכת בבית הספר בחשש ששוב יכו אותה באכזריות. כל הדברים האלה קרו בתוך כתלי בית הספר, בחצר, במסדרון או בכיתה, במקום העבודה שלהם, מוסד חינוכי שבו תלמידים הפכו את חייהם לסיוט.
כבר כמעט שש שנים רבקה לא מלמדת. היא בבית, למדה אימון אישי - קואצ'ינג, ועכשיו היא לומדת אימון לקבוצות. היא מחפשת עבודה שבה לא תצטרך להיתקל בבני נוער. "אם אני רואה בני נוער שאני לא מכירה אותם", היא מספרת, "אני לא שם. זה מפחיד אותי. זו השריטה שלי".
זה קרה בסוף יום הלימודים. רבקה ראתה התגודדות של תלמידים, היא ניגשה לראות על מה המהומה, ואז תלמיד זרק עליה מקומה שלישית שקית אשפה מלאה במים. "כשפינו אותי לבית החולים", היא משחזרת, "אז... פשוט זה היה המון של תלמידים, במשמעות כפולה של המון, של המון מתלהם, שזרקו אבנים על האמבולנס ולא נתנו לפנות, שישבו וצעקו 'פחות מורה זה לא נורא', או 'יש לי יום יום חג'".
"איבדתי את ההכרה לכמה דקות, לא יודעת, ואני זוכרת... קשה לי, אני זוכרת את החובשת יושבת ומגנה עליי מכל ההמונים", אומרת רבקה. "אני שוכבת על האלונקה ופשוט תלמידים, כמו בסיפורים הרעים, באים ולא נותנים לה לפנות אותי לאמבולנס".
גם לתמר אלינזון זה קרה. "שני תלמידים שהם לא מבית הספר נכנסו ל... לשטח בית הספר", היא משחזרת. "הכיתה שלי הייתה פתוחה, ו... הדלת הייתה פתוחה ואני הייתי עם הגב ללוח ולתלמידים, והם ניצלו את הזמן הזה".
"לא זוכרת אי פעם בחיים שלי שהייתי מושפלת ככה"
"הסתובבתי לראות מה קורה, ואני רואה את שני התלמידים האלה, שהם בני 16-17, יושבים בכיתה ולומדים, כאילו לומדים. אמרתי להם: חבר'ה, אתם לא שייכים לפה, צאו החוצה בבקשה. לא, הם לא רוצים לצאת. לקחתי את הפלאפון וחייגתי לבד לשומר, ותוך כדי זה שחייגתי, הם קמו בהתלהמות, ניגשו לדלת אליי, אחד הכניס לי מכה רצינית בצלעות, והשני נתן לי מרפק בסנטר. ויצאו ברוח סערה החוצה, צעקו וברחו".
"ירדתי למזכירות", היא מספרת בכאב. "נכנסתי ליועצת, שאני איתה בקשרים טובים, וכמובן שפרצתי בבכי נורא גדול. אני לא זוכרת אי פעם בחיים שלי שהייתי מושפלת ככה. ולקום ו... לקום מהמקום הזה הוא לא פשוט". "בטוח שיש עוד מורות שחוטפות, ושותקות", אומרת רבקה. "יש איזושהי תסמונת של האישה המוכה במערכת. לא מספרים, כי זה באמת משפחה, אז לא כל דבר זורקים החוצה".
האלימות מצולמת - ועולה מיד לפייסבוק
ואם יש מורים שרוצים להסתיר את המקרים, התלמידים לא פעם הם שחושפים אותם. בעזרת טלפון סלולרי הם מצלמים את הפעולות האלימות ומעלים את הצילומים לרשת האינטרנט, או פותחים קבוצות שנאה בפייסבוק למורים, כמו הקבוצה הזאת, ששמה 'בואו נראה כמה שונאים את המורה... הדובה, אבל אוהבים לרדת עליה'. או הקבוצה של כל התלמידים ששונאים את המורה להיסטוריה. אלה קבוצות שבהן הם מעלים תמונות וכל אחד מוסיף הערה מעליבה משלו.
את נטע בצלאל לא תקפו תלמידים. תקפה אותה אמא שחיכתה לה על יד המשרד. "היא פשוט הייתה שם", מספרת נטע. "כשאני עליתי במדרגות, חציתי את המסדרון לכיוון חדר המורים, היא הייתה שם. באותו רגע היא סובבה אותי בכתפיים, והניחה את הידיים שלה על הצוואר, הדפה אותי על העמוד שהיה שם, יש שם עמודים גדולים לפני הכניסה לחדר המורים, הדפה אותי על העמודים האלה והניחה את הידיים על הצוואר והתחילה לחנוק אותי".
"אני... בהלם שלי, כנראה התגובה שלי הייתה שאני בכיתי", אומרת נטע, "והתופעה הזאת של החולשה היא תופעה מאוד מאוד קשה, כי במקום להגיב באיזושהי דרך - נכנסתי למצב כזה שלא יכולתי להגיב".
הלם מוחלט הוא גם התגובה של תמר. "הכיתה שבה זה קרה, אני עדיין לא נכנסת אליה", היא מספרת. "אני מלמדת את התלמידים בכיתה אחרת. אני לא... קשה לי, קשה לי עם הקטע של הביטחון האישי שלי. כבר כמה שנים אני לא... לא ישנה לילה שלם, זה מה שזה אומר, זה אומר שאני... מוגדרת כטיפוס הימנעותי, אני לא הולכת למקומות שיש בהם בני נוער או... עושה את הקניות בלילה ולא ביום, שחלילה...כל מיני קווצ'ים כאלה שאני לא רוצה לדבר עליהם".
מורה בהיריון הוכתה ע"י תלמיד - והפילה
כשנטע הותקפה, בתי הספר בעיר אילת שבתו לאות מחאה. היה לה גיבוי, אבל בסוף ההתמודדות היא לבד. "אני לא הייתה מסוגלת לדבר, אני בכיתי בלי הפסקה", היא אומרת. "אני לא יודעת אם זה לא היה האירוע הקשה של חיי, באמת".
את האלימות לא המציא הדור הזה, אבל העוצמה, חוסר הבושה והגיבוי שהילדים מקבלים מההורים בשנים האחרונות, הם שהפכו את האלימות לבלתי נסבלת עוד. "הזילות הזאת, בכבוד לאדם מבוגר, לכבוד בין ילדים, זו הידרדרות... ממש הידרדרות גדולה", אומרת תמר. ורבקה מוסיפה: "יש הרבה מאוד סיפורים שלא יוצאים מהשטח, שנשארים בחדרי חדרים, ו... או-קיי, הופכים דף, לא נורא, חטפת מכה, לא נורא, כיסא כמעט שבר לך את הראש. חלילה וחס, עד המורה הבאה שבאמת תמות? לאן נגיע?".
תמר חוזרת כל בוקר ללמד, מאמינה שעוד אפשר יהיה לשנות, נטע יצאה לפנסיה. בעוד חודש ייפתח משפטה של האם שהיכתה אותה. יניב רוצה להמשיך ללמד אבל לא פוסל אפשרות למצוא עבודה אחרת, ורבקה לא תשוב להיות מורה. היא חולמת לישון סוף סוף לילה שלם - בלי סיוטים.