בחינת הבגרות בספרות נותנת אפשרות בחירה לכמה עשרות רומנים ושירים. בבחינה שלהלן הבאנו הצעת פיתרון לרומנים "סיפור פשוט" ו"חצוצרה בואדי", למחזות: "החדר" ו"בית בובות", לסיפורים הקצרים: "חיזו בטטה" ו"כינורו של רוטשילד" לשירים: "התקבצו, כי הזמן תמים", "זריתי לרוח אנחתי", "שני יסודות", "אני שומע משהו נופל" "פגישה חצי פגישה" ולאנסין.
רוצים לקבל לפייסבוק שלכם את כל החדשות על בחינות הבגרות כולל תוצאות? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
פרק הרומן
תשובה לשאלה מס' 24 על פי "סיפור פשוט" לעגנון :
ברומן "סיפור פשוט" מתוארת מערכת יחסים כלל לא פשוטה בין הירשל גיבור הסיפור ובין אימו צירל. מערכת יחסים זו מייצגת את הקונפליקט המרכזי בסיפור, זה שבין הפרט - על חלומותיו ורגשותיו, המיוצג בדמותו של הירשל. ובין החברה, על הנורמות הנהוגות בה ומיוצגות בדמותה של צירל.
- סוגיה ראשונה : מוטיב הסעודה.
דמותו של הירשל מעוצבת כדמות רוחנית בעוד דמותה של אימו חומרית. זאת אפשר לראות בעיקר דרך מוטיב הסעודה המאפיין את החומריות והרכושנות בעיירה שבוש, ששמה ערכים אלו בראש סדר עדיפויותיה. ובפרט בסעודת מלווה מלכה הנערכת בביתה של ארוסתו של הירשל, מינה. בסעודה זו מתאר המספר את צירל כאוכלת בלי סוף - דבר המאפיין אותה כאישה חומרית ונהנתנית. האוכל המוגזם בסעודה מסמל את החומריות בחברה של שבוש, את היעדר הרוחניות שבה וצירל זוללת וזוללת. הירשל לעומתה מורד בדרכו הפאסיבית ומסרב לגעת באוכל - בכך הוא מדגים את התנגדותו למערכת הערכים המשובשת בשבוש.
- סוגיה שנייה : השיחה במרתף.
כאשר מקיימת צירל שיחה עם בנה, במרתף הבית, מבין הקורא את עומק הפער הערכי שבין שתי הדמויות. צירל מטיפה להירשל, אשר מאוהב בבלומה היתומה הענייה, כי אין זה נאה מבחינתו להינשא לאישה שכזו. היא כבר בחרה בשבילו את מינה צימליך, נערה מבית עשיר וממעמד מכובד. אוי לעולם שלנו, אומרת צירל, אם אנשים יתחתנו מתוך אהבה ולא על פי הכסף והמעמד. הירשל ההססן והפאסיבי בהלם מדבריה של אימו ולא מתנגד לה. שיחה זו מדגישה את הערכים המשובשים של שבוש, שם הכסף והמעמד חשובים יותר מאהבה.
תשובה לשאלה מס' 25 על פי "חצוצרה בואדי" לסמי מיכאל:
- הדמות הראשית (שהיא גם דמות המספרת) ברומן "חצוצרה בואדי" היא הודא. הודא היא בת למשפחה ערבית נוצרית שגרה בואדי נסנס בחיפה והתקופה היא זמן קצר לפני מלחמת לבנון הראשונה (1982).
- הודא נתפסת כ"אחרת" לא רק על ידי החברה שבה היא חיה אלא גם בעיני עצמה. היא מעידה על עצמה שאין לה ידידים וידידות ערבים. זהותה הלאומית-חברתית חצויה. האנשים הקרובים לה ביותר, מלבד בני משפחתה, הם עובדיו היהודים של משרד הנסיעות שבו היא עובדת, ואחר כך גם אלכס, הבחור היהודי שבו היא מתאהבת. המשורר האהוב עליה הוא יהודה עמיחי.
- הודא היא רווקה בת שלושים ובחברה הערבית היא נחשבת כמי ש"איחרה את הרכבת". סיכוייה הריאליים להינשא נמוכים ביותר ולא רק מפאת גילה אלא גם בשל מצבה הכלכלי הירוד של משפחתה.
- חריגות נוספת שמיחסת הודא לעצמה קשורה בנשיותה. בעקבות מערכת יחסים כושלת עם אינטלקטואל ערבי, בן השכונה, בשם בהיג', משוכנעת הודא כי היא סובלת ממום פיזיולוגי כלשהו שלא מאפשר לה לממש את עצמה כאישה. בהיג' האשים אותה בקרירות מינית והתמודדות זו, עם הדימוי הנשי-מיני הנמוך שלה, מובילה אותה לסבך של דכאונות, הזיות וכאבים פיזיים פסיכוסומאטיים.
- נפשה של הודא חצויה בין משפחתה הערבית מסורתית לבין החברה הישראלית, המערבית-המודרנית. היא בחורה משכילה ומתקדמת בדעותיה, אך שמרנית ו"ערבייה" בהתנהגותה.
- מערכות היחסים של הודא עם הסובבים אותה הן פועל יוצא של אותה "אחרות" שמאפיינת את אישיותה. כאמור אין לה ידידים וידידות ערבים. עם בני משפחתה, אמה, סבה ואחותה היא שומרת על יחסים קרובים וחמים (מלבד פרק זמן מסוים שבו החרימה אמה את אלכס והודא נמנעה מלדבר איתה). הקשר עם אלכס הוא קשר בין שני חריגים חברתיים. שניהם נמצאים עם רגל אחת פה ורגל אחת שם. אלכס הוא עולה חדש שנקרע מרוסיה מולדתו, שם השאיר גם את אהובתו, אסיה. כעולה חדש לא עבר אלכס את תהליך הסוציאליזציה הישראלית שמטביעה בבני הארץ את יסודותיו של הסכסוך הערבי ישראלי. לכן הוא מסוגל לראות את האדם מבעד לתוויות הלאומיות-חברתיות שאנו נוהגים לתלות בו. אלכס, כישראלי למחצה, והודה, כערביה למחצה, יכולים להתקרב האחד לשנייה ואף להתאהב, לא כיהודי וערבייה דווקא, אלא כגבר ואישה, כשני בני אדם "אחרים", החורגים אל מחוץ לתבניות החברתיות המרחיקות והמפרידות.
פרק הדרמה
תשובה לשאלה מס' 20 על פי "החדר" לפינטר :
"החדר" הוא מחזה אבסורד ובמרכזו חוסר תקשורת והעדר קשר אמיתי בין אנשים.
שני דיאלוגים הממחישים היעדר קשר אמתי בין הדמויות :
דיאלוג ראשון : רוז ובעלה ברט
- רוז פונה אל ברט בדברים ללא הרף אך ברט מחזיק עיתון בין ידיו דבר המעיד על חוסר תקשורת מוחלט בניהם. העיתון הוא אביזר במה הממחיש את היעדר הקשר בין הדמויות.
- ברט לא עונה לרוז. למען האמת הוא שותק לאורך כל הסצנה. שתיקה זו ממחישה את הנתק בין שתי הדמויות.
- כלי האוכל : אביזר במה שאמור להשרות על הסצנה תחושה של ביתיות וחום. כפי שרוז מנסה ליצור. אך ההתעסקות האובססיבית של רוז בכלי האוכל מעמידה את הצופה במבוכה. ברור כי היא מנסה להסתיר את היעדר החום בינה ובין בעלה. דבר הממחיש את היעדר הקשר ביניהם.
דיאלוג שני: רוז ומר קיד -
- במפגש השני בין רוז ומר קיד ישנו קצר תקשורתי מוחלט. כל אחד מהם מדבר על משהו שונה לגמרי.רוז מעוניינת לברר האם החדר עדיין שלה או שרכושה בסכנה. מר קיד מדבר על האיש מהמרתף. לכל אחת מהדמויות אג'נדה שונה, ושתי הדמויות כלל לא מקשיבות זו לזו. דבר הממחיש את חוסר הקשר ביניהן.
- בעימות זה יש לשים לב לריבוי הפעלים ר.א.ה. ומ.כ.ר. אף אחד לא באמת יודע, אף אחד לא באמת מכיר שום דבר. הכל ניתן לפרשנות ושום דבר לא אמיתי. במצב כזה כמובן שלא יכולה להיות תקשורת או קשר אמיתי בין אנשים.
תשובה לשאלה מס' 21 על פי "בית בובות" לאיבסן :
- השינוי האישי שאותו עוברת נורה, גיבורת המחזה "בית בובות" מאת הנריק איבסן, מוביל אותה לבחינה מחודשת של זהותה ושל תפיסת עולמה ודוחפה לבדוק מקרוב את החברה שבה היא חיה.
- במהלך שלושת הימים שבהם מתרחש סיפור המחזה עוברת נורא טלטלה אישית דרמטית. עולמה האישי-משפחתי מתנפץ לנגד עיניה, היא מתפכחת מאשליית המשפחה הבורגנית שדימתה כי היא מגוננת עליה וכעת עליה לצאת למסע של חשבון נפש שבסופו, כך היא מקווה, תגלה את עצמה מחדש.
- נורה, שמצטיירת בתחילת המחזה כאישה בזבזנית וקלת דעת, מן טיפשונת חמודונת, בובה יפה וצייתנית של בעלה, מגלה יוזמה מפתיעה ופונה, בחשאי, לקרוגסטאד, ידיד עבר של בעלה, כדי לקבל ממנו הלוואה שמטרתה להציל את חיי הבעל. עובדה זו מתגלה לנו רק בשלב מאוחר יחסית במחזה ועד אז נורה, כאמור, אינה יותר מבובה חמודה שמשמשת כקישוט יפה לחייו של בעלה.
- הלמר בעלה של נורה המאופיין כגבר בורגני, נפוח ומשעמם, שעומד להתמנות למנהל בנק, מתנהג אליה כילדה מפונקת. הוא מכנה אותה עפרונית וסנאית ולרגע אינו מתייחס אליה כאדם אוטונומי בעל רצונות וצרכים משל עצמו.
- קרוגסטאד מגלה כי נורה זייפה את החתימה על שטר החוב שאפשר לה את ההלוואה. הוא סוחט את נורה ומאיים לחשוף את הדבר בפני הלמר שעומד לפטרו מהבנק. איום החשיפה מחריד את נורה ומאותו רגע היא עוברת תהליך הדרגתי של התפכחות בנוגע לכחש העצמי שבו היא חיה, למערכת היחסים שבינה לבין הלמר, בעלה, ובנוגע לקודים המוסריים של החברה המקיפה אותה.
- במהלך ההתמודדות עם מהלכי הסחיטה של קרוגסטאד מתחוורים לנורה צדדים שונים ואפלים בנוגע לאופיו של החוק שמנהיג את סדרי החברה בה היא חיה. הידיעה כי מערכת החוק אינה מתחשבת במניעי בני האדם אלא רק בתוצאות מעשיהם מזעזעת אותה. היא זייפה את החתימה כדי להציל את חיי בעלה, אך דבר זה אינו נחשב בעיני החוק. איומיו הנשנים של קרוגסטאד להרוס את חייה אינם נתפסים בעיניה. שוב ושוב היא חוזרת על המילים "זה לא ייתכן" - כיצד ייתכן כי בעולמה המתוק והמושלם יתרחשו עוולות מוסריים שכאלו?
- כשנודע דבר המרמה להלמר הוא רותח מזעם, מכנה את נורה בשמות גנאי ומאיים להרחיקה מהבית. נורא מגלה, לחרדתה, כי בעלה ה"אוהב" הוא נבל אמיתי שמוכן להשליכה לכלבים כדי להציל את כבודו. היא דורשת ממנו לקיים איתה, לראשונה אחרי שמונה שנות נישואים, שיחה רצינית ויסודית בנוגע ליחסים ביניהם. היא מבהירה לו כי לעולם לא התעניין בנורה-האדם שחי לצידו, אלא ראה בה רק בובה יפה ומתוקה שמקשטת את חייו. כעת היא מבינה שהיא חיה לצדו של אדם זר שברגע האמת אינו מסוגל לסייע לה ולהציל את חייה. כעת עליה לעזוב אותו ואת ילדיהם המשותפים כדי לגלות את עצמה, כדי לבחון מקרוב את החברה וכדי לגלות מי צודק, היא או החברה.
פרק סיפור קצר
תשובה לשאלה מס' 19 על פי "חיזו בטטה" לברדוגו :
אדוארד הוא הבן הבכור לאמו שלאורך הסיפור כולו לא מוזכרת בשמה. האם מסמלת את אחדות המשפחה והנאמנות לעולם הישן. אדוארד, המכונה חיז'ו, קרוע בין נאמנותו המוחלטת לאימו ובין קנאתו לאחיו, שמעון, אשר מייצג את הפתיחות וההשתלבות בעולם החדש.
- אדוארד מנסה להישמע לדרישותיה של אמו. הוא לא יוצר קשרים מרובים עם סביבתו כפי שהיא מצפה, הוא לא רוכש חברים ולא משתלב.
- אדוארד חרד לגורלה של אימו ולגורל המשפחה. הוא מנסה לשמר את הקיים ועל כן חרד משינוי ומקדמה, כפי שאימו חינכה אותו.
- אדוארד מקנה לאחיו שמעון אשר מורד באם. הוא מתבונן דרכו בעולם החדש והמפתה שמסביבם.
- אדוארד פוחד מהעולם החיצוני, תכונה אשר ירש מאימו. הוא חרד למצב שבו העולם החיצוני יחדור אל תוך המבצר המשפחתי ויהרסו. כפי שקורה בסוף הסיפור.
- כאשר האם נלקחת מילדיה בסיום, חיז'ו מקבל עליו את תפקידה. בעוד ששמעון יוצא לשחק בחוץ אדוארד נשאר בבית ושומר על הקיים. מצב זה מסמל כי הוא יהיה דור נוסף להסתגרות מפני העולם החיצוני. דור נוסף לחשש ולקושי להשתלב.
תשובה לשאלה מס' 17 על פי "כינורו של רוטשילד" לצ'כוב :
- הסיפור "כינורו של רוטשילד" לצ'כוב מציג את תמונת העולם, המורכבת בסופו של דבר, של חיי גיבורו, יעקב. יעקב, המכונה ברונזה (מתכת קשה ואטומה), הוא בונה ארונות מתים שמוציא את ימיו בחישובים קטנוניים של רווח והפסד ובגילויי יחס מבזה ומנוכר כלפי הסובבים אותו, כולל אשתו האומללה מארפה.
- אדם נוסף שכלפיו מגלה יעקב יחס משפיל הוא רוטשילד שמנגן יחד איתו בתזמורת כלי-זמרים בעיירה המזרח-אירופית שבה הם חיים.
- מחלתה של מארפה ואחר כך מותה המהיר גוררים את יעקב לעשיית חשבון נפש נוקב עם עצמו. במהלך חשבון אישי זה נוכח יעקב לדעת כי חייו בוזבזו לריק. כי הוא לא ניצל את האפשרויות שהיו פתוחות בפניו, כי לא היה כל צידוק ליחס המזלזל והפוגעני שגילה כלפי הקרובים אליו וכי כעת, כשחייו עומדים להסתיים, כבר מאוחר מכדי לתקן. הוא החמיץ את החיים, החיים עברו לצידו בשעה שהוא עסוק היה בכל אותם חישובים כספיים קטנוניים.
- שניים מהאמצעים בהם נעזר הכותב כדי לעצב את תמונת העולם הנ"ל הם שיח פנימי ומוטיבים.
- שיח פנימי: לאחר מותה של אשתו, מארפה, יוצא יעקב לשוטט על שפת הנהר הסמוך למקום מגוריו. שהות יוצאת דופן זו, מבחינתו, בחיק הטבע, פותחת את ליבו לשיח פנימי המגולם באותו חשבון נפש נוקב שהוא עורך עם עצמו. כעבור שנים רבות הוגה יעקב בבת התינוקת שהוא ומארפה איבדו בצעירותם, הוא מתבונן בנהר וחושב על כל האפשרויות הכלכליות שנהר זה מזמן והוא לא ניצל אותן. בהמשך מעמיק השיח הפנימי אל מעבר למחשבות על כסף ונוגע בשאלות מהותיות יותר: כיצד היה עליו לחיות? מדוע לא גילה, ולו גם פעם אחת, יחס אנושי ואוהב כלפי אשתו? מדוע הוא מתנכל לרוטשילד האומלל על לא עוול בכפו? מדוע אנשים לא חיים בשלום האחד עם השני? וכו'.
- מוטיב הכינור: הכינור שמופיע בכותרת הסיפור מופיע עוד מספר פעמים במהלכו. הרגעים שבהם פורט ברונזה על הכינור במיטתו, בטרם ילך לישון, הם הרמז הראשון שאנו מקבלים לכך שבעומק נפשו של ברונזה יש גם מקום רך ורגיש. ברונזה נחשב לנגן מוכשר ולכן מנהל התזמורת אינו מוותר עליו - למרות התנהגותו המיזנטרופית (שונאת האדם). הנגינה בכינור, למרות שהיא משמשת את יעקב לצורך השלמת הכנסה, מייצגת את הצד האנושי, המודחק והמוכחש (אולי גם בעקבות הכאב על מות התינוקת) שחבוי בתוכו של ברונזה. לקראת סופו של הסיפור, באקט סמלי של תיקון מאוחר בחייו, מוסר יעקב את הכינור לרוטשילד. מות אשתו וחשבון הנפש שהגיע בעקבותיו מרככים את ליבו של יעקב. לאוזניו הנרגשות של רוטשילד הוא מנגן את המנגינה העצובה ביותר ששמעה אוזן אנושית אי פעם, ואחר כך מעניק את הכינור לרוטשילד כפיצוי על הסבל הלא מוצדק שהסב לו במהלך השנים. שמו המפתיע של הסיפור (שאינו עוסק ברוטשילד, וגם הכינור הופך להיות של רוטשילד רק בסופו של הסיפור) מפנה את תשומת הלב למציאות האנושית המורכבת שחושף בפנינו סיפור זה, מציאות של אדם שעל ערש מותו נוכח לדעת כי החיים שניתנו לו במתנה בוזבזו על ידו לשווא.
פרק שירה
ימי הביניים :
תשובה לשיר "התקבצו, כי הזמן תמים / שמואל הנגיד"
- הצבע האדום הוא מוטיב מרכזי בשיר. הוא מופיע ביין, בורד ובפניהם של החוגגים. הוא מסמל את ההרמוניה הנוצרת בין שלושת המרכיבים. את ההרמוניה שבין האדם לטבע בתקופה זו של האביב.
- בבית השני מופיע שיבוץ מקראי. בבית זה מבצע המשורר האנשה לארץ ומדמה אותה לבת מלך שלבושה חגיגי. לבושה החגיגי של בת המלך מזכיר את לבושו של שבט יהודה בהבטחה שנתנה לו. שבגדיו יהיו מפוארים ואדומים כאילו כובסו ביין.
- בבית השלישי מופיע דמו של העניו - היין. וצבעו האדום של הוורד. בבית זה מתבצעת השתלטות של הצבע האדום. את היין האדום יש לשתות על הורד האדום. שצציו - מלה המזכירה גם כתר, אדומים כדם.
- בבתים האחרונים מתחברים האנשים אל הטבע. פניהם של השיכורים מיין אדומים כמו היין וכמו הורד. וכשהם צמודים זה לזה הם מזכירים את עליו של הורד והם גם מבושמים (שיכורים או ריחניים) כמוהו.
- בבית האחרון מתבצע החיבור המושלם בין האדם לטבע, חיבור זה מודגש אל ידי הקשר הצבעי בין השניים. הצבע האדום הנמזג ביין ונשפך אל הורד שגם הוא אדום ניבט מפניהם האדומים של השיכורים וההרמוניה והסימטריה שבין אדם לטבע מושלמת ברגע זה.
ביאליק
תשובה לשיר "זריתי לרוח אנחתי" לביאליק
- בשיר "זריתי לרוח אנחתי" מביע המשורר תסכול ואכזבה קשים שיוצרים כאב גדול ומובילים לתחושת חדלון.
- נראה כי הגורם המרכזי לתחושות אלה הוא משבר היצירה המתמשך בו נתון המשורר. דברי המשורר, "בי נבע מקור אורה" ו"בלבבי שלהבת יקדה" מעידים על התקופה הפורייה ביצירתו. לעומת זאת, התבטאויותיו כי אותה שלהבת דועכת עתה "רשפים רשפים" וכי "מעינו", מעיין היצירה שככל הנראה כי שפע בעבר, הוא "כמו פצע" כעת, "רק שותת ומטפטף לפעמים".
- המשורר משתמש בשני ציורי לשון (מטאפורות) מרכזיים אותם הוא מפתח במהלך השיר כדי לבטא את תחושותיו הנ"ל. הראשון הוא המעיין השופע, "מקור אורה" גדול שהאיר את חיי המשורר בתקופה בה הניב אותו המעיין את יצירותיו הגדולות. מעיין זה יבש כאמור וכל שנותר ממנו הוא "נטפים נטפים". הציור הלשוני השני בו עושה ביאליק שימוש הוא השלהבת: השלהבת שבעבר יקדה והאירה, דעכה וכבתה. חוסר היכולת ליצור מוביל את המשורר למצב קשה ביותר. נראה כי אין עוד טעם בחיים שלא מתאפשרת בהם יכולת היצירה. כל שנותר ממנו כעת, לאחר שכבתה שלהבת חייו, הוא לב המעשן "במסתר, מגולל באפר ובדמים."
שירת המאה העשרים
תשובה לשיר "שני יסודות" / זלדה
לאורך השיר כולו מותחת הלהבה ביקורת על הברוש. אך בעצם הלהבה היא זו שלא מסוגלת לראות את כוחו ואת יופיו הפנימי של הברוש. שני היסודות מייצגים שתי תפיסות עולם ושתי דרכי התנהגות.
- בשורות הראשונות מטיחה הלהבה בברוש עלבונות. היא טוענת כי הוא זחוח וגא, ואין בוא את הטירוף והרוחניות היצירתית שיש בה.
- בהמשך הלהבה מתארת את עצמה כמהפכנית, ככזו שמשנה דברים, כאקטיבית. היא טוענת שבניגוד לברוש היא לא הולכת בתלם ולכן לא תלויה בממסד כדי לחיות. אך הברוש שותק, הוא יודע כפי שכתוב בשורות האחרונות שעמידתו הגאה ויכולתו להיות חלק מהממסד לא מעידה על חולשה. להפך. גם בוא יש חירות ואומץ ויצירתיות אך הוא מתעל תכונות אלו בשקט וצנעה. אין לא צורך להציג אותן לראווה.
- בשורות האחרונות כותבת המשוררת כי הלהבה לא יכולה להבין זאת. היא, שעסוקה בלבעור, בלהילחם, בלשנות, לא יכולה להבחין ברוחניות השקטה, הנעלה והצנועה של הברוש. לכן היא לא תבין אותו לעולם.
- השיר מתקדם בשורות קצרות במהירות, בדרכה של הלהבה. אך התשובה ניתנת בסוף ובצורה שקטה. הברוש הופך את סדר דבריה של הלהבה. הרוחניות נמצאת אצלה בסוף הצגת הדברים בניגוד לחירות אצל הלהבה. הרוחניות של הברוש נובעת מחירות - חירות פנימית, עמוקה ושקטה. ולא מטירוף המופיע אצל הלהבה. החרות השקטה נותנת מקום לדמיון ולרוחניות, מעידה המשוררת, ולא הטירוף והרוחניות מביאים לחרות.
תשובה לשיר "אני שומע משהו נופל" / נתן זך
הצורה שבה אנשים משתמשים במילים על פי שירו של זך, היא כדי לכסות, להסתיר. המטרה של המילים היא למנוע התמודדות עם הגורל הצפוי של האדם - המוות.
- בבית הראשון מרגיעה האם את בנה, היא טוענת כי המשהו הנופל הוא רק הרוח. בכך היא נמנעת להתמודד עם פחד המוות אשר קיים בכולנו. ואשר הרצון להתמודד עם פחד זה מגיע מהילד.
- בבית השני קובע השופט כי שני הצדדים אשמים. בכך הוא מתחמק מקביעה. הוא לא מתעמת עם הצורך לדעת, להבין. אולם בקביעה זו הוא גם מדגיש כי כולנו אשמים ולכן כולנו נמות בסוף.
- במרכז השיר נמצאת שאלתו של הנער - "מדוע, מדוע", שאלה שחוזרת פעמיים ומדגישה את חוסר היכולת של האדם, במקרה זה של המבוגרים, לתת תשובה לשאלות הקשות של החיים וגורלו של האדם.
- בבית הרביעי, קובע המורה, דמות של סמכות וידע, כי "מי שאינו גר בעמק גר בהר". קביעה סתומה וחסרת משמעות. אשר מטרתה להתחמק מהשאלה הקשה.
- בסוף השיר קובע המשורר כי לעולם לא ימצא האדם תשובה למוות. לעולם לא יכול להתחמק או להתנחם על גורלו הקשה שאיש מאיתנו לא יכול לתפוס ולהבין.
תשובה לשיר "פגישה חצי פגישה" לרחל
- השורות הפותחות את הבית השני בשיר "פגישה חצי פגישה" מספרות, כי הדוברת בנתה לעצמה "סכר שכחה" כמנגנון הגנה. השכחה בה השקיעה הדוברת את מאמציה נועדה להגן עליה מפני דברים מסוימים שזכרם מכאיב לה ככל הנראה. וסכר זה, ברגע אחד, הפך לגל אבנים חסר ערך ("היה כלא היה").
- השיר מתאר את החוויה שעוברת על הדוברת בעקבות פגישה מקרית וחפוזה ("חצי פגישה", "מבט אחד מהיר") עם אדם שנראה כי הייתה מעורבת עמו בעבר בקשר רגשי משמעותי. פגישה זו מציפה בדוברת עולם רגשי סוער ועוצמתי. התחושות שעולות בקרבה למראה אותה דמות רחוקה הן חזקות ומורכבות ("משבר האושר והדווי"). ייתכן כי מדובר באהוב מן העבר שהפרידה ממנו הכאיבה לדוברת ולכן ביקשה לשכוח אותו. השמחה, הבלתי רצונית אולי, למראה אותו אדם, מהולה בתחושת כאב ("דווי"). הרגשות העזים מציפים את ליבה, "סכר השכחה" מתמוטט, כאמור, ובסופו של דבר נכנעת הדוברת לאותו פרץ עז של רגשות וכורעת על ברכיה כדי לרוות את צימאונה באותן רגשות שמנעה מעצמה כל השנים.
תשובה לשיר שלא נלמד
א. שירה של עינה ארדל מציג גילויים של קרבה ושל ריחוק בין אם לבנה. נראה כי גילויים אלה מתחדדים על רקע פרידה צפויה בין השניים.
- הבית הראשון מציג תמונה של מרחק מזערי - הנמדד בפרוסה של לחם - שכבר נפער בין האם לבן. כלי האוכל שהצטברו בכיורים כל השנים, כמטונימיה לאמהות של הדוברת, כבר עזובים בכיורים, ומי שנותר להמשיך את מצעד החיים לצד האם במטבח הן שיירות הנמלים.
- בבית השני, לקראת הפרידה המתקרבת, מבקשת הדוברת, מאלוהים או מאב שחסר בבית ככל הנראה, שיברך את הבן בברכה אותה היא לא כשירה לתת: ברכה של אבות ושל גברים. היא מעוניינת שהבן ייצא לדרכו כשהוא מצויד בכל הברכות האפשריות, גם באלו שאין היא עצמה יכולה לתת לו. בקשה זו של הדוברת מגלה גם את הקרבה הגדולה והאהבה העצומה שהיא רוחשת לבן היקר לה, אך גם את מימד הריחוק הכפוי על שניהם בשל היותה אישה שלעולם לא תצליח למלא את מקומו החסר של האב.
- הבית השלישי מלמד גם הוא על מורכבות הקשר שמקבל את ביטויו ברגע הפרידה. לא מדובר ברגע רך ומתמשך של חיבוק אוהב, אימוץ הבן אל החזה והרעפת נשיקות רכות. הנשיקות מנקרות דווקא, כמו נשיקות של ציפורים, ומאפילות על לחייו - ביטוי נוסף של הרגשות החצויים בין קירבה לריחוק. כל שנותר להעניק כעת היא אהבה חפוזה של בוקר, צמיד כאות זיכרון לדרך הארוכה וכבר מתרחק הבן אל חייו, "יזלוג" כ"מי סכר" - ייוותר מתוק בליבה אבל כבר מתמוסס ונעלם מעיניה.
ב. תפיסת האמהות היא מורכבת. נראה כי תמיד יוותר מרחק זעיר והכרחי בין האם לבן. מרחק הנמדד ברוחבה הצר של פרוסת לחם, אולי כביטוי לניסיונותיה החוזרים של האם לגשר על המרחק הזה באמצעות המזון בו היא מאכילה כל חייה את הבן. יחד עם זה, אין ספק כי הוא יקר מאוד לליבה, היא כואבת את היעדר האב מחייו ואת מוגבלותה האימננטית במילוי מקומו של האב הנעדר. רגשותיה של האם כלפי הבן אינם חד משמעיים וייתכן כי הם ניזונים גם מתחושות אשם: כל שהיא מסוגלת להעניק לו כעת הן נשיקות ניקורים של ציפורים, נשיקות מאפילות שאינן מאירות את דרכו החדשה. יחד עם זה, ייתכן כי הדוברת מביעה גם את מחאתה כלפי מהלך החיים המפריד אם מבנה: היא נותרת עם הכלים העזובים בכיור ועם הנמלים הצועדות במטבח.
למידע נוסף וייעוץ מקצועי - ביה"ס "לחמן בגרות ופסיכומטרי" www.lachman.co.il
פתרונות נוספים: