בכל שבת ארבעת הבנות לבית משפחת הרוש-גולן בוחרות ספר, ועד סוף השבוע צריכות לסיים אותו. יחד עם פינוי המדיח או מיון הכביסה, גם זו אחת מהמטלות הביתיות שלהן, ולטענת ההורים הדבר נובע מכך שאם זה יעמוד לבחירתן – הן לעולם לא יקראו ספרים. החשש לא מופרך: לפי נתוני הלמ"ס, 60% מהצעירים בגילאי 7-18 לא קוראים ספרים כלל.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
במשרד החינוך מודאגים מאוד מהנתון הזה, והשיקו אינספור תוכניות לעידוד הקריאה. בספרייה הלאומית מציעים לבתי הספר להצטרף למיזם שבו התלמידים מאזינים לספרים מוקלטים, דבר שעשוי להוות תחליף שיקסום להם יותר.
"לא קוראים ספרים כי זה מוציא מהמסך", מסביר איתי פרל, תלמיד כיתה ז' בגבעתיים. חברו לכיתה, הראל שיכטמן, טוען: "אנחנו כן קוראים, פשוט לא ספרים". גל גסנר, שלומדת איתם, מוסיפה: "מנסים לגרום לי להרגיש שאם אקרא ספרים, איכשהו יהיו לי חיים יותר ואני אדע הכל – אני לא מתחברת לזה".
קריאה מפתחת את אוצר המילים, משפרת את הריכוז, מרחיבה את עולמות הדמיון, מחזקת קשרים במוח וחשוב לא פחות - מפעילה את שריר ההשהייה: יש התפתחות ויש עלילה, ההיפך הגמור ממקש ותגובה. לכן, ההתעקשות היום שהילדים יקראו, צפויה להשתלם להם בעתיד.
אבל האם באמת לגרום לילדים לקרוא זו משימה אבודה מראש? הסופר גיורא חמיצר ממש לא מרים ידיים. "כל מה שצריך זה לתת להם ספרים שמהרגע הראשון כובשים אותם", הוא אומר. "כל פרק מסתיים במתח – והילדים נכנסים פנימה".
מדריכת ההורים מיכל דליות, "סופר נני", אומרת שלא צריך לבחול גם באמצעים שעשויים להיראות לא מתאימים. "הדירבון יכול גם להיות ממש מוחשי, מה שבשפה עממית אנחנו קוראים לו 'שוחד' אבל אני מעדיפה לקרוא לו 'מוטיבציה'. אפילו תשלום", היא מפתיעה. "אחרי הספר השני או השלישי, כבר לא יהיה צריך לייצר את המוטיבציה החיצונית".