במבט ראשון זה נראה כמו בית רגיל: הילדים חוזרים מבית הספר, מכינים שיעורים ואוכלים ארוחת צהריים, אבל לכל הילדים בבית הזה יש נסיבות חיים מורכבות במיוחד, שהביאו להוצאתם מהבית. כך קרה שסמדר בראשי משמשת, הלכה למעשה, אמא ל-11 ילדים שאינם שלה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
הילד הגדול ביותר בבית לומד בכיתה ח'. הקטן ביותר בן שמונה. רק לפני שבועיים הגיע אל הבית והוא עוד מנסה לעכל את המציאות החדשה. "בהתחלה הם חושבים שזו מין קייטנה כזאת וזה כיף, יש הרבה ילדים", אומרת בראשי, "ולאט לאט אנחנו מתחילים לראות כל מיני קשיים, כשהם מבינים שזה הולך להיות ארוך".
כולם מתגוררים ביחד במבנה אחד, לא גדול במיוחד, במבשרת ציון, במבנה השייך לעמותת "אור שלום". העמותה מפעילה 20 בתים כאלה לילדי אומנה ברחבי הארץ. 11 הילדים מתגוררים בקומות התחתונות, ובקומה העליונה מתגוררים סמדר ושני ילדיה הביולוגיים. "הילדים והצוות יודעים שלא עולים לכאן, שזאת היחידה הפרטית שלי", היא אומרת. "זה שומר קצת על אישיות ופרטיות בתוך המסה היום-יומית".
למרות סיוע של בנות שירות לאומי, מבשלת ומנקה - העבודה בבית הזה שוחקת. התגמול הכספי לא תואם כלל את ממדי המשרה התובענית, ועדיין סמדר נמצאת בבית כבר 14 שנה - פי שלושה מפרק הזמן הממוצע בבתים האלה. "זה לא פשוט אבל כשהילדים נותנים תוצאה או מראים התקדמות קטנה - זה נותן את הכוח והאנרגיות להמשיך הלאה", אומרת סמדר.
"לא האמנתי שאצליח לקום וללכת לעבודה"
בסוף השבוע שעבר התקיים מפגש לא שגרתי בבית: עשרה מבוגריו הגיעו למפגש ראשון מאז שיצאו ממנו. "אם הייתי גדל בבית, אני לא יודע אם הייתי מתגייס", מספר אחד מבוגרי הבית, שהגיע למפגש עם מדים, "אני לא יודע אם הייתי עם בגרות בכלל". עם נסיבות חיים כאלה, זה ממש לא מובן מאליו שהילדים ימשיכו מהבית לצבא, ימצאו עבודה ויקימו משפחות.
"לא האמנתי שיום אחד אני אצליח לקום בבוקר וללכת לעבודה רגילה", מספרת בוגרת אחרת של הבית, "אבל סיימתי צבא וביום שהשתחררתי כבר נרשמתי ללימודים. היום יש לי מכון קוסמטיקה - מקום שלי".
"בכל שנה אני אומרת 'אני רק אסיים עם הבוגר הזה והלאה', אבל אז באה עוד שנה ועוד שנה", אומרת סמדר. בעמותת "אור שלום" מחפשים הורי בתים למסגרות נוספות. כששומעים את הבוגרים שיצאו מהבית, מבינים על איזה סיפוק סמדר מדברת - תגמול שרק משרות מעטות יכולות לספק.