"זה במבולה", מספר לנו בינהם, בן 17 מאריתריאה על ציור המיקי מאוס בקיר בית הכלא. "עכבר, זה אנצ'ואה. אני לא מכיר את הסיפור, אבל מזמן, בסודן,ראיתי את התמונה שלו, ואז נזכרתי בו פה בכלא, ומשום שלא היה לי מה לעשות ציירתי אותו".
"הציור הזה הוא על אהבה", מצביע בינהם על תמונה אחרת שצייר. "הנה, אתה רואה את זה? זה... אם נותנים לבחורה פרח, נותנים לה אותו ככה. זה על אהבה. זה פרח וזאת יד".
31 ילדים, הצעיר שבהם רק בן 13, כלואים בתאים קטנים באגף 6 של בית הסוהר גבעון ברמלה. הם השאירו מאחור את הבית וההורים. לכל אחד מהם סיפור מדהים של בריחה מאזורי קרבות ומצוקה והגעה בדרך לא דרך אלינו, לישראל.
"נולדתי באריתראה", מספר לנו טספהאן בן ה-13."יצאתי מאריתראה לאתיופיה, ומאתיופיה לסודן, ומסודן למצרים,וממצרים לישראל".
צריך להבין מאיפה ומדוע מגיעים אלינו הילדים האלה. לפני שבע שנים בערך הסתיימה בגבול אריתריאה-אתיופיה, מלחמה אכזרית. אלפי בני אדם נהרגו, והשקט שאחרי הסערה הותיר עמו בעיקר מצוקה כלכלית ורעב. לא רחוק משם, בחבל דארפור שבמערב סודן, מתבצע כבר שנים מדי יום
רצח עם שיטתי. לא פעם אנחנו רואים את תמונותיהם של פליטים, גברים ונשים שבורחים משם
ומגיעים אלינו ונעצרים בגבול.
"פשוט יצאתי לדרך. בלי כלום"
עכשיו מתברר שבתוכם ישנם גם ילדים. הם מגיעים לבד, בלי הוריהם, סוג של חלום ילדות. שמועה שעוברת מפה לאוזן על מדינה קטנה אחת, ישראל שמה, שאפשר לחיות בה, לעבוד בה, ואולי אפילו ללמוד.
לא אמרתי להורים שאני עוזב להם", מספר לנו בינהם . "למה? בגלל שאני ילד קטן ידעתי שהם לא יסכימו. אמרתי למשפחה שלי שאין לי מה לעשות באריתריאה, שאני לא רוצה להישאר שם, ופשוט יצאתי לדרך. בלי כלום".
תחשבו על ילד, עוד לא בן 17, שבורח מהבית ויוצא לבדו למסע בן אלפי קילומטרים בין חמש מדינות ושתי יבשות. הולך ברגל, עולה על טרמפים מזדמנים, מסתתר, שורד.
"הייתי יומיים בלי אוכל ובלי מים", מספר בינהם. "מה שהיה אתי במדבר היו ארבעה ביסקוויטים
ושני בקבוקי מיץ קטנים. הבדווים שהובילו אותנו נתנו לי כוסות של מים מעורבבים בבנזין. אבל אם יש לך מטרה אתה לא מוותר. עברתי הרבה קשיים, אבל בעזרת האל הגעתי לישראל בשלום".
"פה בכלא טוב מאוד"
מעמדם של הילדים האלה בישראל אינו ברור. הם פליטים, אבל לא בדיוק. הם לא מיועדים לגירוש, אבל גם לא לקליטה. הם באו לכאן כדי להישאר, ללמוד ולעבוד, אבל לא ברור מי בדיוק רוצה אותם והיכן. המקום שבו בחרה מדינת ישראל להחזיק אותם הוא כאן, לצדם של פושעים פליליים, רוצחים ואנסים, מאחורי הסורגים. בכלא.
"כעיקרון הם ילדים טובים", מספר ממ"ן שמעון סוויסה, מפקד אגף בכלא גיבעון ברמלה. "כמו כל בני הנוער הם אוהבים להוציא מרץ, הם אוהבים לשחק. הם אוהבים לשחק ביניהם. כמו כל בני הנוער, מבחינתי. כמובן שזו תרבות שונה, אבל עדיין הם כמו כל בני הנוער שאני מכיר".
הם כאן עד שיימצא להם אולי, ביום מן הימים, פתרון אחר. "פה בכלא טוב מאוד, מספר לנו בינהם. "אוכלים. שותים. יש לנו את שמעון שעוזר לנו. כשקר לנו מלבישים אותנו ונותנים לנו שמיכות. הכול יש.הכול יש. אבל מה, הדאגות כל הזמן בראש שלנו. דואגים כל הזמן למשפחה שהשארנו רחוק".
הילדים האלה, זה ברור, לא צריכים להיות כאן, אבל לזכותו של שירות בתי הסוהר צריך לומר, שהסוהרים הקשוחים פשוט נמסים למולם, והם עושים את כל מה שאפשר, גם אם זה לא ממש הרבה, כדי להפחית עבורם את הכאב ואת הבדידות ואת החרדה.
"לא רוצה לחזור לאריתריאה", אומר טספהן בבכי. " לא רוצה לחזור. רע שם. לא דיברתי עם האחים והאחיות וגם לא עם אמא ואבא. לא דיברתי איתם. חודשיים ושלושה שבועות.
"רוצה להיות מורה להיסטוריה"
"רוצים לקחת אותנו, להחזיר אותנו, ככה הם חושבים", מסביר לנו בוסנה יינה, מתורגמית בכלא גיבעון. "למה הוא בכה? אתה ראית אותו". עבור הילדים בכלא בוסנה היא לא רק מתורגמנית, היא אימא. מאמא הם קוראים לה, והיא שם בעיקר כדי להרגיע וללטף ולהבטיח להם שבסוף הכול יהיה טוב. "אל תדאג, אל תהיה עצוב", אומרת בוסנה לאחד הילדים. "ייקחו אותך ללימודים וייתנו לך כרטיס טלפון, כדי שתוכל להתקשר למשפחה שלך.
"אני יודע לקרוא ולכתוב", מספר לנו וואליד בן 17 מסודן. "אני קורא. רציתי להיות מורה להיסטוריה. היסטוריה של כל העולם,אני מבין בכול". "אנחנו דואגים לו", מבטיח לנו בינהם על חברו בן טספהן בן ה-13. "וגם אומרים לו שבגלל שהוא כל כך צעיר יש לו הזדמנות ללמוד. הוא חייב לנצל את ההזדמנות הזאת. יש לו מזל שהוא כל כך צעיר".
לפני שבועיים ביקרו כמה חברי כנסת בבית הכלא הזה, ונפגשו עם הילדים. בתגובה על הדברים שאנחנו מביאים כאן יזמו הח"כים בתחילת השבוע הבא כינוס של המועצה לשלום הילד בנוכחות השר לביטחון הפנים ושר הרווחה. המטרה המיידית היא להוציא את הילדים האלה מבית הסוהר. להיות אנושיים כלפי הילדים.
"להוציא אותם או למשפחות אומנות או לפנימייה", מסביר ח"כ דני דנון את המטרה. "ומה שעושים פה ומנסים לעשות הרבה שירות בתי הסוהר, אבל הם לא נועדו בשביל זה, הם לא חונכו בשביל זה. הם סוהרים. אסור להם לטפל בילדים ואסור לילדים להיות מאחורי סורגים".
כלא גיבעון, רמלה, השבוע. עוד מעט כיבוי אורות, הילדים הולכים לישון. ואולי מה שכל כך עצוב בסיפור הזה הוא שהאנשים הכי אנושיים והכי רגישים בו הם הסוהרים.
התגובות
חשוב כמובן לומר שאין לנו כל תלונה לשרות בתי הסהר, שפתח בפנינו באומץ את שעריו כדי לחשוף את הילדים, מתוך הבנה שחשיפה שכזו עשויה לסייע לבעיה שלהם.
פנינו כמעט לכל הגורמים הרלוונטיים, כדי שיגיבו לכתבה, ולא קיבלנו תשובה מי יטפל בבעיה של הילדים.
במשרד הרווחה אמרו לנו: "כל עוד הילדים כלואים, הטיפול בהם נעשה ע"י שרות בתי הסוהר".
משרד הפנים אומר לנו: "לא ישוחררו ילדים-פליטים, שאיש לא רוצה לקחת אותם". במשרד החינוך אמרו: "אנחנו דווקא היינו החלוצים בקליטת ילדים-פליטים", אבל גם הם לא נתנו לנו תשובה מה יהיה עם טספנה בן ה-13 והחברים שלו שכלואים עכשיו בכלא רמלה.