"זה צלקות שעשיתי לעצמי בידיים, יש גם ברגליים. המצאתי שכלב נשך אותי או שנפלתי, כל מיני דברים". היא רק בת 15 אבל הצלקות יישארו איתה כל החיים. "בחטיבה היו יורדים עליי הרבה, כל השלוש שנים, הייתי מגיעה לבית הספר וסופגת את הכל - אם זה מכות או קללות. הייתי חוזרת הביתה ולא היה לי עם מי לדבר על זה", היא מספרת.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
את הרעיון לפגוע בעצמה היא קיבלה ברשת: "זה מופיע בהרבה סרטים. הרבה ילדים מעלים תמונות שלהם עושים את זה לפייסבוק וזה גם עובר בווטסאפ". הדרך משם ועד הדרך הראשונה הייתה קצרה - למרות החשש. זה התחיל בשריטה עם מספריים, אך זה המשיך בעוד ועוד דברים קיצוניים יותר.
כך גם נערה נוספת בת 16, שיש לה קשיים בתוך הבית, ומצאה מזור בדרך המעוותת הזאת. "זו שנאה עצמית, אני סתם יוצאת על ההורים שלי וזה אכזב אותם. אחר כך הרגשתי שמגיע לי משהו", היא אומרת. "אז חתכתי את עצמי".
חלק מהנערות אומרות שממרחק הזמן החיתוך לא באמת עוזר, אלא להיפך - רק יוצר בעיות חדשות. הפעולה מותירה צלקות ומסמנת אותן כדכאוניות ובעייתיות לכל החיים. יחד עם זאת, חלקן מספרות כי הן לא יכולות ללכת עם בגדים קצרים והן נכנסות למעגל של בושה והסתרה ולבסוף - הבעיות האמיתיות נשארות.
פגיעה עצמית הייתה קיימת מאז ומעולם אצל אנשים עם אישיות גבולית. זה המונח המקצועי, אבל היום יש גורמים מקצועיים המדווחים שגם בני נוער בריאים בנפשם בוחרים בדרך הזו כשהם נקלעים למצוקה קשה. בניגוד למה שמקובל לחשוב רובם לא באמת רוצים להתאבד, אלא מדובר במעין קריאה לעזרה, הסחת דעת רגעית מהבעיה האמיתית.
"אני יודעת על הרבה כאלה בשכבה"
על ההיקף של התופעה יש ויכוח: חלק מהמומחים מצטטים מחקרים המעידים על אחוזים בודדים מבני נוער, אבל מחקרים אנונימיים שנערכו במדינות המערב העידו כי 15% מבני הנוער התנסו בחיתוך עצמי, לרוב בנות, לפעמים רק בנות 10. "אני יודעת על הרבה ילדים אצלנו בשכבה שאני יודעת עליהם, יש כאלה שלא מסתירים ובאים תמיד עם קצר", אומרת נערה בת 16.
אינדיקציה נוספת למימדי התופעה אפשר למצוא בקלות ברשת: את פרוייקט "חתכים", הקימו שני זמרים שהבינו שהקהל שלהם עסוק בזה. הם חיברו שיר על הנושא והקימו קבוצת תמיכה בפייסבוק לבני נוער שחותכים את עצמם. בהתחלה חלק גדול מהפוסטים היו אובדניים אבל היום פרויקט 'חתכים' הופך לפרויקט 'חיוכים' ונועד להרים את המורל של חברי הקבוצה, ובעיקר לתת להם את התחושה שיש מישהו בעולם שמקשיב להם".
מיקה היא הנערה מאחורי פרויקט "פרפר", אתר תמיכה נוסף לבני נוער שפוגעים בעצמם. בקבוצה יש יותר מ-5,200 אנשים, ואת המודל היא ייבאה מארצות הברית: כל אחד מצייר פרפר על היד שאמור לייצג מישהו שהוא אוהב וכך הוא לא פוגע בעצמו. "אנחנו לא מתיימרים להיות אנשי מקצוע כי לא עברנו הכשרה בתחום, אז אני לא יכולה לפנות אליו בתור איש מקצוע ולהגיד לו את הדברים הכני נכונים אבל אני מציעה לו בני נוער שמדברים עם בני נוער, והם מרגישים נוח לדבר איתנו", מציינת מיקה וולף.
השאלה הגדולה היא האם האתרים האלה באמת מצמצמים את התופעה או דווקא מבלי להתכוון מרחיבים אותה. "ככל שאנשים מדברים על זה ביותר, בעצם אומרים שזה בסדר ולגיטימי, כולנו עושים את זה, יש פה משהו שיכול לתת לחלק מהאנשים לגיטימציה לעשות את זה בעצמם", מדגיש ד"ר אילן טל, פסיכיאטר שמנהל קליניקה לתמיכה רגשית ונפשית.
ואיפה ההורים אתם שואלים? אולי זה גיל ההתבגרות או שעות העבודה המרובות אבל ההורים לא יודעים מכלום, גם כשהילדים שלהם מדברים על זה בחופשיות ברשת. "איך אני יכולה לדעת שהבת שלי חותכת באופן סדרתי ויום-יומי כאשר אני לא מודעת שקיימת תופעה כזו בכלל?", תוהה בשיחה עם חדשות 2 אם שגילתה שבתה פוגעת בעצמה. "את החוויה שלי העוצמתית הזאת, שהיא חרטה על עצמה שמות או מילים ועדיין המשיכה לחתוך - זה חרט לי בנשמה".
"אמא חשבה שאני משוגעת"
"אבא שלי קיבל את זה ממש בסדר", מעידה על עצמה אחת הנערות. "אבל אמא שלי חשבה שאני משוגעת ופסיכית, וזה גרם לי לעשות יותר". היום יש גם תכנות רבות חינמיות שיכולות להתריע בפני ההורים, אבל השאלה היא מה עושים כשמגלים. "הרעיון זה לא להגיד 'אסור לך לעשות' ואז לצאת מנקודת הנחה שזהו גמרנו ושמנו לב, הרעיון זה להפך: לדבר על זה וללכת לטיפול", מציינת ד"ר סילביה סליקוביץ', פסיכיאטרית נוער, מנהלת מכון שלום.
החתכים האלה מעידים יותר מכל על הכאב העצום שחווים בני נוער רבים. כאב עמוק ומתמשך שלפעמים נגרם על ידי חבר או חברה לכיתה מבלי שאף מבוגר שם לב. באשר לנערות עצמן - חלק מהן בדרך החוצה אך חלק לא ייצאו מזה לעולם.