אין חייל פצוע באזור הצפון שלא מכיר את השם חולדה גורביץ'. בכל בוקר היא יוצאת מהבית עם הרבה תיקים, לבושה בלבן עם סרט על הראש ועושה את דרכה לביה"ח רמב"ם - שם היא הקימה מפעל התנדבותי של איש אחד שדואג באופן יום יומי לחיילים הפצועים. ביום העצמאות ה-63 של מדינת ישראל תקבל חולדה את פרס ישראל על מפעל ההתנדבות שהקימה.
כבר 37 שנים ברציפות שהיא חלק מהנוף בבית החולים הגדול בצפון. היא לא שייכת לסגל הרפואי או למנהלה והיא גם לא מקבלת שכר, אבל אין כאן אחד שלא מוקיר ומעריך אותה.
"אין על האישה הזאת. זה משהו מיוחד", אומרת אמו של אחד החיילים הפצועים. "היא שווה יותר מחמישה רופאים, כי רופא מרפא רק את הגוף - והיא גם את הנשמה", מוסיף בני אייזיק, פנסיונר של בית החולים רמב"ם.
"מי שחושב שיבריא - מבריא"
בבית החולים כבר יש לחולדה שגרה קבועה. היא מבקרת בר"מ 2, מקבלת ת רשימת החיילים הפצועים ומתחילה את העבודה. התפקיד שלה מגוון למדי. בימים הראשונים חולדה צמודה למשפחות החיילים -מקשיבה, תומכת, מחלקת עיתונים - וגם התרמוס שלה עובד שעות נוספת בחלוקת תה.
בהמשך הטיפול הרפואי חולדה כבר מארגנת מסיבות. כל חייל פצוע זוכה לשיחת עידוד עם מתנה. "הוא ישב לבד והאימא הייתה חמוצה. עכשיו תראו איזה חיוך יש לו", אומרת חולדה על אחד מ"מטופליה". "מי שחושב שיבריא - מבריא בסופו של דבר", היא מוסיפה.
את הדגלים, הפרחים ושאר המתנות שהיא מעניקה, חולדה היא רוכשת בכספה שלה. "זה מלאך! מלאך!", אומר מי שמוכר את הציוד לחולדה.
שכר? "השכר הוא נפשי"
אריה גולן היה לקוח של חולדה עוד במבצע ליטני. "זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שפרס ישראל מגיע לאישה הנכונה", הוא טוען. "הפרס הזה הוא מכל החיילים שנותנים לה אותו", הוא מוסיף.
חולדה היא אלמנה שכבר חצתה את גיל 80, ככל הנראה, אבל מבחינתה היא עדיין צעירה. "הגיל שלי הוא סוד צבאי", היא אומרת וכובשת חיוך.
חולדה גדלה בעתלית והייתה חברה בהגנה, אך לבסוף נישאה לאיש אצ"ל. היא התנדבה מאז שזוכרת את עצמה, כשהשבר הגדול הגיע אחרי מלחמת יום הכיפורים. זה הביא אותה לחשוב על המצב על הרצון שלה לעזור לזולת.
עכשיו מגיע פרס ישראל לאישה אחת עם לב רחב - לאימא של החיילים. והאימא של החיילים לא צריכה שכר על ההתנדבות שלה, וכמו שהיא תמיד עונה - "השכר הוא נפשי".