אני עובדת במעון כמעט עשור, ואני מעיזה וגאה להגיד את זה בקול רם גם בימים לא פשוטים ובתקופות קשות כמו עכשיו. זה כי אני יודעת מי אני ומה אני שווה למרות שבחוץ כולנו "מתעללות, מרביצות, חיות אדם" ושאר תיאורים מזעזעים שלעיתים רחוקות צודקים - אבל בטח שלא רלוונטיים לכולנו.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
יום יום אנחנו מקבלות ילדים, פעוטות ותינוקות בהמון אהבה כדי שההורים יוכלו לצאת לעבודה, שהמשק ימשיך לתפקד, שהמדינה תמשיך לפעול. למעשה אנחנו הפרמטר הכי חשוב בשרשרת המזון הזאת, אבל כיום נמצאות איפה שהוא שם בתחתית שלה. הרי לכולם ברור שאם יום אחד נחליט לשבות חלק גדול מהמדינה יעצור מלכת.
אנחנו, שיום יום מגיעות לעבודה ועושות מעל ומעבר בתנאים לא תנאים כדי שהילדים יקבלו את הטיפול הכי טוב שביכולתנו לתת.
אנחנו, שמקבלות ילדים שההורים שלהם חייבים ללכת לעבודה ומביאים אותם למעון עם נורופן או כל מוריד חום אחר, ומקבלות אותם עם המון אהבה ואמפתיה (ואז נדבקות בעצמנו).
אנחנו שמבינות שמעון זה לא משרד ולא ניתן לתלות פתק "היום אין קבלת קהל", אז אנחנו ממשיכות להגיע גם כשהגרון כואב והאף דולף, כי אנחנו יודעות שאין לנו תחליף וכי לקטנטנים האלה כל כך חשובה דמות קבועה ויציבה.
אנחנו, שצריכות להיות במקביל גם אבא וגם אמא וגם מטפלת לשישה או תשעה או אחד עשר ילדים.
אנחנו, שנמצאות שם בשבילם, כשצריך להרגיל לאכילת מוצקים או גמילה מטיטולים או ממוצץ או מחפץ מעבר, או מכל דבר שההורים נורא מבקשים את שיתוף הפעולה שלנו, ולפעמים אפילו מצפים או סתם מבקשים שזה יתחיל אצלנו ולא אצלם.
אנחנו, שמנקות את הרצפה בכיתה או את הדשא בחוץ או את הקיר בשירותים, לפעמים גם שש פעמים ביום - ועושות זאת עם סבלנות ונעם.
אנחנו, שמאמינות שטיפול בילדים זה לא בייביסיטר, אלא מנוף ללמידה והתפתחות של הקטנטנים הללו, ולכן אנחנו מתווכות, מעשירות, מלמדות, מספרות ומקנות ערכים, אוצר מילים ומושגים.
אנחנו, שבמקביל להכל גם מנחיתים עלינו עוד ועוד נהלים והוראות מלמעלה - מאנשים שיודעים נהדר מה הכי רצוי, אבל פחות מכירים את השטח ולא תמיד מבינים מה באמת מצוי. בכל זאת אנחנו מורידות ראש ועומדות בכל נוהל מתבקש.
אנחנו, שמורידות ראש בהכנעה לכל דרישה של הורה, (שלא יישן צהריים/ אל תיתנו לו מוצץ/ היום אני מגיעה לאסוף מוקדם אז שיהיה מוכן/ אל תחליפו לו בגדים/ כן תחליפו לו בגדים/ הבאתי אותו עם מסטיק וזה מסוכן אז תיקחי לו? כי לי הוא לא מקשיב), אבל תוהות לעצמנו האם ככה הם מרשים לעצמם לנהל גם את הגננות והמורות של ילדיהם, (התשובה אגב, היא "לא").
אנחנו, שיודעות שאנחנו נמצאות בנקודת זמן כל כך קריטית וכל כך משמעותית ולכן אנחנו כאן, שנה אחר שנה, מלאות סיפוק, חום ואהבה, מתמלאות באושר כשרצים אלינו בבוקר בידיים מושטות ויודעות שזה משהו שמי שלא עובד בו לא מבין כמה זה ממלא!
התפקיד קודש - המעמד והשכר לא
ובימים אלה, בהם שמנו הטוב מתעמעם ונופל מזוהרו, כשכמה מטפלות שלא ראויות להיקרא מטפלות פוגעות בשמו של המקצוע, אין לנו אלא להצטער ולכאוב. להצטער על כך שאנחנו שומעות מההורים "אתן עושות עבודת קודש", אבל התדמית של המקצוע, המעמד והשכר כל כך לא "קדושים" אלא רמוסים ובזויים.
להצטער על כך שההון האנושי העתידי של מדינת ישראל תלוי בטיפול שלנו, אבל אין לו הכרה. לכאוב על כך שיש אנשים רבים שפוגעים ומועלים בתפקידם - רופאים, פקידי בנק, אנשי צבא, מטפלים למיניהם, אנשי תעשייה ובידור - אין הרי מקצוע שלא ניתן למעוד בו.
ובכל זאת, לא תשמעו הכללות מעליבות ומשפילות על כל המקצועות האלו באופן גורף. הרי הם אנשים משכילים ומלומדים ויש להם גב וועד עובדים חזק ומכונה משומנת של יחסי ציבור. אבל לנו - המטפלות במעונות היום ובמשפחתונים הפרטיים - אין את כל זה, ואין לנו אלא לקוות שהיום הזה שבו גם אנחנו נהיה בעלות מעמד ותפקיד וניראות קרוב יותר מאי פעם.
הביאה לכתב אביבית מיסניקוב
ליצירת קשר עם הכתבת: avivitm@ch2news.co.il