"לא מקובל" - תוצאות החרם: התחושה הקשה לא עוזבת את מי שחווה חרם בילדות שנים ארוכות. הטראומה מלווה את האנשים במהלך חייהם הבוגרים ונשארים פעמים רבות כפצע פתוח ובחלק מהמקרים מי שיזם את החרם לא מודע כלל למחיר הנפשי שגבה מחברו לכיתה. בפרויקט מיוחד הפגשנו את הילדים שנפגעו ואת אלו שהחרימו אותם כדי לסגור מעגל: "זה מלווה אותי כל החיים", מספרות הנשים שהוחרמו - גם 30 שנה אחרי.
כל העדכונים על הבחירות - הצטרפו לטלגרם של החדשות
אילנית סלמן מראש העין חיכתה שנים רבות להתנצלות מחברי הכיתה שלה ברמת גן, אך בשלב מסויים היא ויתרה. היא הקימה בינתיים משפחה, אבל הזיכרון נשאר צרוב בה גם 30 שנה אחרי. כשדקלה פוגל לוינשטיין, אחת מהבנות שפגעו בה בבית הספר, נכנסה לדירתה היא התקשתה להסתיר את ההתרגשות.
"אני כבר משבע למטה", אמרה דקלה בהתרגשות וסיפרה שהעובדה שפגעה באילנית לא עוזבת אותה עד היום. "לא רציתי לאחר, עשיתי מספיק נזק והתרגשתי. לא יכלתי לעשות שום דבר דבר חוץ מזה. אני מדברת עלייך כל יום", אמרה לחברתה לשעבר לכיתה.
דקלה עובדת בחינוך, היא עוברת בין בתי ספר ומספרת להם על מה שעשתה ואיך הפנתה את הגב לחברתה הטובה. "הייתה שם פשוט התעללות קשה", היא משחזרת. "היינו יושבים במדרגות ומתחילים להגיד 'אז מה אנחנו לא אוהבים בה'. אני מספרת לילדים בסדנאות שלא השארנו לך אוויר. האמת שממש קשה לי להגיד לך את זה".
אילנית מספרת שבאותה התקופה היא לא רצתה להגיע לבית הספר. "התחושה היא לא לקום בבוקר", היא מספרת. כי למה ללכת לבית הספר אם את הולכת למקום שאת נלחמת בו".
"מטריד אותי - איפה המחנכת הייתה. איפה היא הייתה?. כתוב לי בתעודה 'התנהגות למופת', לא אני התנהגתי למופת ולא אף אחד", הודתה דקלה בפני אילנית שענתה לה: "מה שהיה השפיע לי על כל החיים. אני דואגת גם לילדים שלי שלא יעשו למהם את מה שאני חוויתי".
"גם היום, מספיק שיגידו לי משהו קטן ואני מתרסקת"
חלפו 20 שנה מאז שהוחרמה על ידי חבריה לכיתה, ותמר רם מחיפה מתרגשת לקראת פגישץ מחזור שבה החליטה לפתוח את הכול. בגלל שהייתה ילדה רגישה, חבריה של תמר כינו אותה "בוכייה" והתעללו בה רגשית ופיסית. "אני זוכרת שהיא הייתה עולה על ההסעה, ויושבת לבד. וכשהיא הייתה יורדת היו ילדים שהיו ממש יורקים עליה מהחלון", סיפרה חברתה לכיתה מיטל הלוי הכהן מקרית אתא.
"גם יריקות, זה היה גם מחקים שהיו זורקים עליי", שיחזרה תמר. "בשיעורים, בהפסקות לפני שהתחיל השיעור. וזה משהו שקשה, קשה, זה זורק, זה עצוב, זה כואב". חברה לכיתה ניסה להסביר: "אנחנו היינו ילדים, וילדים זה עם שלפעמים יכול להיות מאוד מאוד קשה ומאוד מאוד רע ולפעמים רואה איזה טרף קל, אז הוא ככה בא ונטפל אליו".
תמר עדיין לא השאירה את החוויה הקשה מאחוריה, הטראומה עדיין מלווה אותה בחיי היומיום והיא מתקשה להתגבר עליה. היא הייתה לבד מכיתה ד' ועד כיתה ז'. בהפסקות היא רצה לכיתה א', שם, בין הילדים הקטנים, היא הרגישה בנו - ושם גם נולד החלום להיות גננת. "מספיק שאומרים לי איזה משהו הכי קטן בעבודה, שלא אמור לפגוע בי אני ישר נזרקת ומתרסקת ובוכה והולכת לצד", היא מספרת. "ויתרתי על החלום הזה. אני מקווה שכאעזוב את חיפה לכפר סבא גם התחושה הזו תיעלם".
"אפילו לספר מחזור לא הצטלמתי, הייתי לבד"
חווית הדחייה של החרם הרבה יותר טרייה אצל מור מנור מתל אביב - עברו עשר שנים מאז. "זה לקום בבוקר ולרצות למות", היא מסבירה את מה שהרגישה אז. "למה אני שונה? למה אני מוזרה? למה סולדים ממני? הייתי בוכה לאמא שלי כל הזמן 'אמא תעזרי לי, אני רוצה ללכת מפה'".
מור קבעה פגישה עם מעיין לוי, אחת מהחברות שהחרימו אותה. הן גדלו יחד ועכשיו היא החליטה לספר למעיין את החוויה שלה. "לא הייתי מוזמנת לשום מסיבות, פגישות, אפילו לטיולים שנתיים לא הייתי באה", סיפרה לה בבר בתל אביב. "אפילו לספר המחזור לא הצטלמתי, הייתי לבד".
מעיין לוי עד היום לא הבינה כמה החרם הזה השפיעה על חברתה. "אני לא זוכרת את זה ככה", היא ענתה. "אני לא זוכרת שזה היה ברמה הזו. אני לא יודעת, אני פשוט מסתכלת אחרת על הדברים, במיוחד כשאנחנו ילדים קטנים".
יוני צ'ינה מנכ"ל מרכז מצמיחים הסביר למה החרם מייצר פגיעה כל כך קשה שמלווה את הילד שנפגע גם בחייו הבוגרים. "חרם זה משהו מאורגן - שביום בהיר אחד, ילד שיש לו חברים, שיש לו יכולות, פתאום קטעו לו את הכול ביחד", הוא מציין. "וביום אחד כל החברים ביחד לא מדברים איתו, וגם אין הסבר למה. ילדים מסתובבים סביב הדבר הזה ולא מקבלים פתרון לשאלה הזו".