עמית סוסנה נחטפה מביתה שבכפר עזה בבוקר 7 באוקטובר, והשתחררה משבי חמאס לאחר 55 ימים. את סיפורה היא משתפת באומץ רב ברחבי העולם בפני כל מי שמעוניין לשמוע על הזוועות שמחבלי חמאס מעבירים את החטופים ברצועת עזה. היום (רביעי) סוסנה התראיינה בחדשות 12, לאחר שזכתה בפרס "נשים אמיצות" של מחלקת המדינה האמריקנית, ודיברה על הקשיים בהחלמה, על האנשים שעדיין בשבי ושיתפה כי ראש הממשלה לא יצר איתה קשר עדיין.
אחרי שקיבלת את הפרס, אמרת בטקס שזה כבוד מאוד גדול אבל גם כאב מאוד גדל כי החברים שלך עדיין בחושך. ספרי לנו קצת בנוגע לתחושות המורכבות של הטקס.
"תמיד כשאני עושה אירועים כאלה או טקסים כאלה, שבהם אני נדרשת לדבר, הקושי הוא רב, כי גם אני מדברת על דברים שאני עברתי וזה בעצם לחיות את זה מחדש כל פעם. אני מזכירה לעצמי, עמית עברת דברים יותר קשים
ואת המטרה ואת הסיבה שאני עושה את זה - וזה בעצם מה שנותן לי את הכוח. ולמשל אחר הטקס פגשתי את קית' סיגל שאותו בעצם מבחינתי נטשתי מאחור ועזבתי כשהשתחררתי מהשבי ואמרתי לו, קית' אתה קולט איפה אנחנו היום?"
"דווקא בגלל מה שעברנו ודווקא בגלל העובדה שהמשבר הזה עדיין נמשך ואני יודעת שיש אנשים עכשיו שנמצאים במנהרות, עוברים מינויים, קשורים בשלשלאות ואני נמצאת עכשיו בטקס מאוד מפואר וכולם לבושים כל כך יפה
והכל מאוד חגיגי. הדיסוננס הזה הוא מאוד קשה אבל שוב אני מזכירה לעצמי את הסיבה שאני שם וזה גם מה שנותן לי את הכוח דווקא במעמד כזה, להצליח לדבר".
את חשפת באומץ באמת בלתי נתפסת מה שאת עברת וכמו שאת אומרת המטרה הייתה להגיד שצריך לשחרר את כולם. העובדה שעדיין יש חטופים בשבי אחרי כל כך הרבה זמן, זה אומר לך שלא הפנימו באמת מה שעובר עליהם שם?
"זאת התחושה וכאן דווקא בארצות הברית להיפגש עם מלאניה טראמפ ומזכיר מדינה, את יכולה להרגיש כמה זה חשוב להם ושהם מבינים את הדחיפות. את מרגישה את המחויבות שלהם לעסקה ולשחרור החטופים, ולראות שזה לא קורה ודווקא היום לשבת ולשמוע שהייתה כניסה קרקעית לרפיח. דווקא במקום שאת אמורה להרגיש הכי בטוחה ושהכי מבינים, לא מבינים - וזה שובר את הלב".
ואת יכולה יותר מכולם להבין מה עובר על החטופים שנמצאים ברצועה שעכשיו כמו שאת אומרת, גם נכנסים לרפיח. את מתארת לעצמך? את חושבת ככה על מה עובר עליהם שם?
"כל הזמן. זה הדבר שעובר לי בראש כל הזמן, ואני זוכרת אותי בעסקה הראשונה כשהייתה הפסקת אש
וההפצצות הפסיקו, אז היה שקט. אמרנו אחד לשני שאין סיכוי שזה חוזר אחרי חודשיים מאוד אינטנסיביים, הפחד הזה זה גם היה מטורף בינינו שזה נמשך כל כך הרבה זמן ואז זה היה סך הכול 55 ימים".
"אני חושבת שבשבילם לראות פעמיים שתי עסקאות יוצאות לפועל ואנשים משתחררים והם נשארים שם
אז האמונה שזה מה שמחזיק אותך שם מתערערת ממש. אני מקווה שהם מצליחים איך שהוא עדיין להאמין שזה יקרה ונשארים חזקים. לא רוצה לדמיין מה הם חושבים או מרגישים, זה פשוט פחד אלוהים להיות שם. להחזיק כל כך הרבה ימים רק בשביל בסוף אולי להיהרג דווקא מהפצצות של צה"ל - זה שובר את הלב, זה פשוט פחד תהומי".
אחרי שפגשת את בכירי הממשל האמריקני והיית בטקס עם מרקו רוביו ומלאניה טראמפ, את יותר אופטימית היום?
"הייתי, אתמול בטקס הייתי ודווקא לשמוע אותו מדבר בנאום שלו מתייחס אליי, שמבחינתי להתייחס אליי זה להתייחס לנושא החטופים זה להתייחס לישראל, למה שעברנו ב-7 באוקטובר ומה שהחטופים עוברים בשבי. בגלל הבחירה שלהם בי לשאת דברים בנאום אתמול, הרגשתי שיש מישהו ששומע ויש מי שמוכן לפעול ומבין את הדחיפות".
"כשחזרתי למלון ושמעתי על מה שקורה ברפיח, זה ממש ערער אותי ואני מקווה שזה יבוא דווקא לשחרור של החטופים, וזה לא כמו מה שאני מרגישה עכשיו, שיש משהו שעומד מאחורי זה כי אחרת אני באמת לא יכולה להבין את המדיניות הזו".
מישהו מבכירי הממשלה בישראל, ראש הממשלה אולי, דיברו איתך מאז שחזרת מהשבי?
"ראש הממשלה לא דיבר איתי. הייתה פנייה משר החוץ ואתמול בטקס היו נציגים של השגרירות שתמכו בי מאוד, אבל חוץ מזה לא הייתה פנייה רשמית מהממשלה או מראש הממשלה".
אנחנו שומעים עוד ועוד עדויות, גם אלי-ה כהן שהתראיין בחדשות 12 וירדן ביבס וקית' סיגל שדיברו בתוכנית 60 דקות, זה מסוג הדברים שככל ששומעים יותר, קשה יותר לתפוס שזה מה שעברתם שם.
"את חושבת שעם כל ראיון ,וכל אחד שמספר על הטראומה ועל הקשיים וההתעללות שהוא עבר שם - זה ישנה משהו. את מרגישה את האהבה והדאגה מהעם, אבל בפועל את רואה מה שקורה וזה כאב לב. אני חשבתי שהעדות שלי תשנה משהו והיה איזה שינוי קטן שאמרו שאולי זה קשור היה לעדות שלי".
"בקבינט שהתרחש ביום שישי מיד אחרי שיצאתי עם הסיפור שלי, אבל בפועל זה לא שינה כלום. מרגישים את העם, מרגישים את הממשל האמריקני אבל לא מרגישים את הממשלה בישראל".
אפשר לשאול מה שלומך? איך את משתקמת בימים אלה?
"אני נוטה תמיד להגיד שאני בסדר, שאני חזקה ושאני רואה את המזל שהיה לי ואת הכוחות שיש בי אבל דווקא כל פעם שאני מתרחקת מישראל ומגיעה למקום כזה ונמצאת במעמד כזה, אני מבינה כמה אני לא, וכמה הדרך היא עוד ארוכה"
"יש בי עוד הרבה כאב, ואני גם לא רוצה או לא מסוגלת לתת לעצמי להחלים. כל מי שנמצא שם, מבחינתי אנחנו אדם אחד עם גורל משותף. כל פעם שאני נותנת לעצמי להשתחרר ולשכוח לרגע זה פשוט מציף אותי ואני לא רוצה לתת לזה כי אני מרגישה שאם אני אתן לעצמי לשמוח, אני בעצם זונחת אותם".
כשהתחילו השחרורים האחרונים, וזכיתי לראות את זה בישראל כשאני בטוחה ולראות את האנשים יוצאים אז הבנתי באמת את האמרה הזאת שאנחנו אומרים כל הזמן אנחנו לא יכולים להחלים עד שהם לא יצאו
זה לא קלישאה וזה לא סיסמה ריקה מתוכן, זה אמיתי".
כל אחד שיצא והסתכלתי לו בעיניים הרגשתי שהוא עוד חלק ממני ועוד חתיכה מהפאזל .אני מתחילה לעכל ולהבין, זה קשה ואתה נשבר, אתה בוכה אבל אתה מרגיש שאתה מתחיל קצת להבין מה קרה לכולנו באותו יום ארור. אני באמת מרגישה את זה על בשרי ואני מרגישה שכל המדינה הזו עדיין בטראומה, לא בפוסט טראומה".
"מגיע לנו שהדבר הזה יהיה מאחורינו, והחיילים שנלחמים עכשיו ומסכנים את החיים שלם יסיימו וכל הדבר הזה, כל המלחמה הזו חייבת להסתיים. אנחנו צריכים לעבור תהליך של החלמה אבל ככל שהזמן עובר זה נהפך לקשה יותר והפצע הופך לעמוק יותר".
תגובות