יובל אנגל, בת 11 מקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה נחטפה בשבעה מאוקטובר יחד עם אחותה מיקה מביתם בקיבוץ – אחרי שראתה את אימה נחטפת ואת אביה נרצח ונחטף. 52 ימים הן היו בשבי חמאס ובארץ נותר אחיהם הבכור טום שהיה חייל בצה"ל. רק אחרי ששבו ארצה בעסקה הן גילו כי אביהן נרצח ונחטף. אמש (ראשון), היא חושפת לראשונה חלק מהחוויות הקשות שעברה בשבי. הריאיון המלא יפורסם בהמשך השבוע במהדורה.
על אביה רונן ז"ל שנרצח ונחטף סיפרה: "הגעגועים לא מפסיקים, הם כל הזמן קיימים, הפחד והגעגועים אליו תמיד נמצאים. אבל אין ברירה, אני פשוט צריכה להמשיך עם החיים שלי כמו שהיו." על התקופה שעברה בשבי היא סיפרה שהחשש שהיה שם – כל הזמן גבר עליה, והסבירה: "הפחד לאימא, לאבא, לטום, למשפחה עצמה, לקיבוץ, לחברים. לא ידעתי כלום, זה היה שם פשוט קשה, כל שנייה רעדתי. זה פשוט צלקת שתישאר איתי לכל החיים".
על השאלה מה עזר לה בימים הארוכים בשבי בעזה היא השיבה: "הביאו לנו מחברת אז התחלנו פשוט לכתוב בה שירים ותאריכים שנחזור ודברים כאלו, פשוט כתבנו "אמן".
לאחר שלושה שבועות היא פגשה את אימה בבית החולים - וכך גילתה שגם היא נחטפה: "זה היה מרגש כי ראיתי את אימא אחרי שחשבתי שאני לא אראה אותה יותר. חשבתי שיכול להיות שזה יהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותה. והיה גם העצב כי אני לא בבית ואבא שלי לא איתי".
בשלב הזה, היא לא ידעה כלל מה קרה לאביה ז"ל. "לא ידעתי כלום. שאלתי אפילו את אימא כשראינו אותה אם היא יודעת משהו על אבא".
כשהגיעה לעזה היא הייתה מאוד פצועה וסיפרה כי הכאבים והסבל היו קשים מאוד. "הגעתי לעזה כשאני פצועה קשה ברגל שמאל. הם ניסו לתת לי את הטיפול הטוב ביותר שהם יכלו. אבל בואי נגיד את זה ככה - אין להם את הטוב ביותר".
"אני זוכרת את הכאבים שהיו לי והניתוחים. הכאבים שם זו תחושה כאילו אני רוצה לצעוק אבל אני לא יכולה", היא שיתפה והסבירה: "אם אני צועקת אני לא יודעת מה יעשו לי. כל הזמן פשוט השתיקו אותי, אבל הכאבים האלו פשוט לא יכולתי לעצור את זה, פשוט כל הזמן כאב לי. ואם כואב - אז צריך לנשוך את היד או להרביץ לכרית שיש לידי כי אסור לצעוק".
על אביה רונן ז"ל, שגופתו עדיין מוחזקת בעזה היא אמרה בכאב: "אני רוצה שיעשו לו קבורה כמו שצריך, שהוא לא ייזרק בעזה ושם הוא יהיה" והוסיפה: "אני מעדיפה שהוא יהיה כאן בארץ, לא משנה אם הוא חי או מת. שיהיה פה קבר שאני אוכל ללכת לבקר, להיות שם ולדבר איתו".