תושבי קיבוץ ניר עוז, שנעקרו מבתיהם לאחר מתקפת הטרור הקשה בשבעה באוקטובר, ממשיכים להתמודד עם מציאות חדשה המלווה באי-ודאות גדולה. בין המעבר למלון באילת לחיים הזמניים בקריית גת, משפחות רבות מוצאות עצמן מול אתגרים רגשיים, פיזיים וכלכליים ומנסות לבנות מחדש את חייהם.
מעבר לא צפוי: חיי זמניות במלון באילת
בני וימית, הורים לשלושה ילדים, מתארים את המעבר הכפוי מהבית בקיבוץ למלון באילת. "רק עשינו צ'ק-אין," הם מספרים, "ובאופק כבר מחכה המעבר הבא – לדירה בקריית גת, לעיר שאנחנו לא מכירים". המשפחות מרגישות איך הזמן נעצר, בעוד מדינת ישראל המשיכה בשגרתה. "הילדים חזרו לבית ספר, בתל אביב כבר לא צריך מיגונים, ואנחנו עדיין שם," הם מתארים בצער.
ימית מתארת את החרדה שמלווה אותה: "זה מלחיץ אותי כי המדינה המשיכה הלאה, אבל הקיבוץ שלנו נשרף. המחבלים בלגנו לי את כל החדר, והאח של בעלי, דוד גיל, נלחם ומת עוד לפני שהצבא הגיע. אנחנו לא באבל, אפילו לא בתהליך של אבל - רק אחרי שנשב ונירגע נתחיל לעכל מה קרה".
אחי אהרון, מפונה מניר עוז שיתף בחששות: "אני לא רוצה שהילדים שלי יתרגלו לגור בעיר. זה הולך להיות כמה שנים ולילדים בגיל הזה זה משמעותי".
חיים חדשים בקריית גת: תחנה זמנית או התחלה חדשה?
המשפחות המפונות נערכות למעבר לדירות בקריית גת. במגדלים הריקים, מתארגנות כ-130 משפחות ניר עוז, כשהתושבים מנסים למצוא שייכות מחודשת במקום שונה כל כך מהחיים בקיבוץ. רותי, שאחראית על פאזל הדירות, מתארת את האתגר הגדול: "זו משימה בלתי אפשרית כשלא יודעים מי יחזור ומתי".
תושבי הקיבוץ מנסים למצוא מעט נחמה בסביבה החדשה. "המועדון לחבר יהיה בקומה 12," מתארת רותי, "והמזכירות בבניין ממול". ועדיין, הפערים בין חיי הקיבוץ והמעבר לדירות בעיר מורגשים מאוד. "איך מתרגמים קיבוץ למגדל בעיר?" שואלת אחת התושבות, "זה לא הבית, זו תחנת מעבר".
ציפייה לחזרה, חרדה לאובדן
סיגי, שבעלה דולב נחטף לעזה, מתארת את הדאגה הבלתי פוסקת: "אני מנסה להבין אם מישהו ראה אותו או אם הוא עזר למישהו, אבל אף אחד לא יודע". הבת הרביעית של סיגי נולדה שבוע לאחר החטיפה, באילת. "הייתי בטוחה שהוא יהיה איתי בלידה ויחזיק לי את היד, אבל הוא לא היה שם". הכאב והחרדה הפכו חלק בלתי-נפרד מחיי היומיום במלון, אך יחד עם זאת, קיים רצון לחזור לשגרה מסוימת לצד חשש מהעתיד: "כאן בלובי במלון כולם ביחד, זה עוטף. בדירות יהיה את הלבד, אותי זה מפחיד".
הילדים ממשיכים להתמודד עם הטראומה. אחת מהם סיפרה: "כל הקיבוץ שלנו נשרף. המחבלים בלגנו לי את כל החדר, והאח של אבא מת במלחמה". עבור רבים, לא מדובר רק באובדן פיזי של הבית אלא גם בתחושת שייכות ומשפחה שנותרה מאחור.
חזית נוספת: תושבי ניר עוז שנשארו מאחור
בזמן שתושבי הקיבוץ מתארגנים לחיים החדשים, ישנם כאלה שלא עזבו את ניר עוז. אבי קלינגבייל, תושב הקיבוץ בן ה-80, נשאר מאחור כדי לשמור על הבית. "אני מסתובב בשבילים הריקים ומתחזק את הבתים," הוא מספר. אבי מאמין שבשביל שהקיבוץ ימשיך להתקיים, עליו לוודא שתהיה תשתית לחיים. "אם לא נחזיר את החברים הביתה, לא יהיה קיבוץ".
הצוותים שעובדים על חידוש הדירות בקריית גת מתארים את המורכבות שבבניית חיים חדשים. "צריך להקים את הדירות כך שירגישו שייכות", מספרים המארגנים. "רצינו לתת לתושבים תחושת בית ולא תחנה זמנית בלבד". אבל האתגר העיקרי הוא רגשי – איך לחזור לשגרה כשקרוביהם עדיין שבויים בעזה.
הסרטון המזעזע והזעקה לשחרור
בעוד התושבים מנסים להתרגל לחיים החדשים, מגיע סרטון נוסף של חמאס שבו נראים שלושה מחברי הקיבוץ – חיים פרי, יורם מצגר ועמירם קופר – חטופים בעזה. מתחתם מופיע הכיתוב: "אל תשליכני לעת זקנה". הזעקה לחזרתם של החטופים נשמעת בכל מקום. "זה לא בית עד שהם לא חוזרים," אומרת ימית, "זה בית בכאילו".
החיים החדשים של תושבי ניר עוז בקריית גת מתחילים, אבל המתח והפחד מלווים אותם בכל צעד. האם זהו שלב ביניים, או שמא תחנה קבועה? התשובות עדיין לא ברורות, אך התחושה הכללית היא של חוסר ודאות. "אנחנו עוד לא שם," אומרת אחת התושבות, "אבל ננסה לבנות פה משהו, לחזור לשגרה, אפילו אם זה רק בכאילו".