עד הרגע האחרון מייה שם לא ידעה בכלל אם תהיה כלולה בעסקה להחזרת החטופים אבל בפעימה השביעית, שהפכה להיות גם האחרונה, היא גילתה פתאום אחרי 55 ימים שהיא הולכת הביתה. בריאיון לחדשות 12, מייה סיפרה על הרקעים הקשים בשבי, החטופות שהשאירה מאחור ועל ההתמודדות הנפשית.
בחמשת הימים האחרונים שלה בעזה הוחזקה מייה במנהרות עם חטופות נוספות. זאת אחרי 50 ימים שבהם הוחזקה לבדה עם שמירה צמודה של מחבל, כשהיא פצועה קשה בידה.
"אחד המחבלים אמר לי 'את לעולם לא תחזרי הביתה'", העידה מייה. "הייתי צריכה להתאים את עצמי לבן-אדם". מייה המשיכה וסיפרה על היחס שקיבלה מהשובה שלה: "באיזשהו שלב ראיתי שהוא מתחיל לשאול אותי שאלות הזויות, כאילו שהוא התחיל להתאהב בי. הוא אמר לי שיש לי עיניים יפות ושאני בחורה יפה. הוא שאל אותי שאלות על אשתו, איך הוא יודע אם הוא אוהב אותה או לא".
עוד סיפרה מייה כי השובים שלה אמרו לה שבכוונתם לחתן אותה בעזה: "היו לי מחשבות קשות, אם אני אשאר ויחתנו אותי, איך אני אברח אם לא תהיה עסקה".
כבר שנה עברה, אבל המחשבות של מייה לא מפסיקות לחזור לשבי. לא את הכול היא זוכרת וחלק מהדברים היא הדחיקה לחלוטין, אבל חלקים אחרים חרוטים עמוק בפנים - הריחות, הקולות, הפחד. "היום צפים לי זיכרונות מטורפים", היא סיפרה. "המקומות שהחביאו אותי בהם ואיך שהחביאו אותי".
בימים הראשונים, אחרי שנחטפה ממסיבת הנובה, העבירו אותה המחבלים תשאולים רבים. כשמולה קבוצת מחבלים עם נשקים שלופים, היא מצליחה לשמור על קור רוח. "אמרתי לעצמי 'אם את מתה, זה כדור בראש, את לא תרגישי, הכול בסדר'", היא סיפרה.
כשבוע לאחר החטיפה, חמאס פרסם סרטון של מייה, הסרטון הראשון של חטוף שפרסם הארגון. מייה סיפרה על הרגעים שבו הוא צולם: "שלושה ימים אחרי שהגעתי לעזה, הייתי עם יד שקשורה על פלסטיק. שמו לי איזה ברזל שיחזיק לי אותה. וישר אחרי הניתוח, הקימו אותי ואמרו לי 'סרטון'". היא סיפרה שהמחבלים ביקשו ממנה להגיד את שמה, את השם של אביה, מאיפה נחטפה ולמסור מסר לממשלה.
מייה סיפרה שבשלב מסויים ראתה את אימה בטלוויזיה במסיבת עיתונאים. "המחבל שהיה איתי אמר לי 'בואי תראי את אימא שלך, כי לא תראי אותה יותר'", היא העידה. "אבל שמעתי אותה אומרת 'אני סומכת על כוחות הביטחון, אני סומכת על הצבא. חייבים להישאר אופטימיים'".
המשפט הזה ליווה את מייה לאורך כל תקופת השבי: "אמרתי לעצמי - 'אני סומכת על הצבא, הם משחררים אותי, אין מצב שאני לא יוצאת מפה"'.
השחרור, רגשות האשמה והטראומה שלא מרפה
אחרי 50 ימים בחדר סגור, הודיעו לה שמורידים אותה למנהרות. שם פגשה בחמש חטופות צעירות והוחזקה איתן בחדר קטן, צפוף, בלי אוויר, בלי אור, שהרגיש כמו כלוב.
חמישה ימים לאחר מכן גילתה שהיא משתחררת. "כולן אמרו לי 'את יוצאת, מייה, את יוצאת'", סיפרה מייה על הרגעים האלה. "כל אחת מהן אמרה לי את השם ואת שם המשפחה שלה והן ביקשו 'אל תשכחי אותנו'". מייה סיפרה על האשמה שחשה: "אני מרגישה אשמה שאני יוצאת ואני משאירה מאחוריי בנות".
שנה חלפה מאז חזרתה מהשבי ומייה סיפרה על התקופה הקשה ועל הטראומה: "מהיום שחזרתי הזמן נעצר לי. אני באיזשהו מקום עדיין ב-7 באוקטובר. אני מרגישה כלום, אני מרגישה ריקה, שאין לי אושר פנימי".
עם רכבת ההרים הזו היא מתמודדת כל יום, כל בוקר שצריך לקום מהמיטה, כל לילה שצריך לעצום את העיניים. שואלת את עצמה למה דווקא היא חזרה, אבל גם עונה לעצמה - אם דווקא היא חזרה, אסור לה לוותר. שנה עברה וחלק ממנה עדיין שם. ועד שהם לא יחזרו לכאן, לא תצליח להתחיל את המסע האמיתי שלה הביתה.