קיבוץ ניר עוז עומד דומם. בתי הקיבוץ, שפעם היו מלאים בחיים ובקולות ילדים, נותרו ריקים ושוממים. רק קול המרגמות נשמע ברקע - בין מאה למאתיים פגזים מדי יום, ללא הפסקה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע שהוא נערך לבקר לראשונה בניר עוז לפגוש שם את השורדים, אבל תאריך לא נקבע. כמו הרבה דברים אחרים בקיבוץ הזה, גם זה נשאר בגדר הבטחה לא ממומשת.
בית (שם זמני) | סדרת כתבות
רק דבר אחד השתנה בניר עוז מאז הטבח: בית העלמין, שממשיך לגדול. בכל פעם שמתגלות גופות נוספות או מזוהות, נוספים קברים חדשים. בין הנרצחים שזוהו לאחרונה הייתה מיה גורן, הגננת המיתולוגית של ניר עוז, שנרצחה וגופתה נחטפה מגן הילדים, וארבעה מוותיקי הקיבוץ - אלכס דנציג, חיים פרי ויורם מצגר, שתועדו חיים בשבי ואברהם מונדר.
"השבוע שהיא חזרה בו היה סגירת מעגל הכרחית. היא פה, זכינו לנשום", אומר בנה של מיה, גל, שגם אביו נרצח באותה שבת. הוא מתאר את החלל העצום שנפער בחייו: "כל יום אתה מחכה לאס-אם-אס מאימא, כל יום אתה מחכה לטלפון מאבא או מאימא. קורים דברים מרגשים, משמחים, דברים שצריך להתייעץ עליהם, ואין לך למי להרים את הטלפון. זה גיל שאתה הכי צריך אותם, כי אתה לומד מה זה להיות בן אדם מבוגר, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו לומדים איך להתמודד".
"תמונה משפחתית עם כולם לא תהיה אף פעם"
סיפורה של משפחת יהוד ממחיש את הטרגדיה המתמשכת. לאחר שצה"ל איתר את שרידי גופתו של דולב יהוד, התברר שנרצח בניר עוז ולא נחטף לרצועה כפי שנחשב במשך חודשים ארוכים. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים – הקטנה שבהם נולדה לאחר הטבח ולא תכיר לעולם את אביה.
"היינו כולם על הספה כשסיפרתי להם", משחזרת סיגי, אשתו של דולב, את הרגע הקשה. "סיפרתי להם את זה כמו סיפור ילדים, כדי שיבינו. רז ישר פרצה בבכי, אחריה גם רון. יותם היה נראה אבוד. ומזל שיש את דור שלא מבינה כלום ופשוט התחילה לקשקש, אז זה סוג של שבר את הקרח".
בחדרה של רז היה תלוי פוסטר שקרא להחזיר את אבא. "היא הורידה והחליפה בתמונות משפחתיות", מספרת סיגי. "תמונה משפחתית עם כולם לא תהיה אף פעם. תמיד תהיה תמונה מפעם ותמונה של דור. או תמונות של כולנו ביחד, רק בלי דולב".
בתוך השממה של ניר עוז, אבי קלינגבייל הוא אחד מהמעטים שבחרו לחזור ולגור בקיבוץ. המציאות היום-יומית שהוא מתאר קשה: "יש פה שתי עמדות מרגמות. הן יורות בין מאה למאתיים פגזים ביום. שום דבר לא זז, ושום דבר לא יכול לזוז. ושם ממשיכים לירות. זאת אומרת, אין תמונת ניצחון, אין מצב שמישהו מנצח מישהו".
כשנשאל כמה חברי קיבוץ חזרו כמוהו, הוא משיב: "שלושה, ארבעה, לא יותר. חבל שאין פה יותר אנשים. אבל אם אני לא אהיה, גם אחרים לא יהיו". הפחד, מסתבר, אינו חלק מחייו. "מה יש לפחד לבד?" הוא תוהה כשנשאל על הלילות הבודדים בקיבוץ. "יש לי שלוש טלוויזיות, יש לי ספר, וזהו. אני מנמנם".
האם תושבי ניר עוז יוכלו לחזור לקיבוצם?
השאלה שמטרידה את תושבי ניר עוז היא האם ואיך לחזור. הדעות חלוקות, והתשובות מורכבות. "יש את הלב שאומר לך לחזור", מספרת אחת התושבות. "הראש אומר, אני לא יכול. ניצלנו פעם אחת במקרה. אי אפשר להתגרות בזה עוד פעם. זה להסתבך עם השטן. אני לא חושבת שזה מקום שאפשר כבר עוד פעם לתת בו אמון".
סיגי יהוד מעלה שיקול נוסף, מנקודת מבט של אם: "תחשבי שאת צריכה לקחת את הילדה שלך לגן, ואת עוברת בשביל שבו רצחו את אבא שלה. זה ילדים קטנים שצריכים להתחזק, שצריכים לבנות חוסן, לא צריכים לראות את המוות מול העיניים שלהם כל הזמן. וזה לא רק לגבי אבא שלהם, זה לגבי עוד אנשים שהם הכירו".
בדירות הריקות בבניין הזמני בכרמי גת, שם מתגוררים כעת תושבי ניר עוז, התריסים עדיין סגורים בדירות שממתינות לחטופים שיחזרו. דלית אהרון, אחת המפונות, לובשת שמלה ירוקה שנותרה מחייה הקודמים. "מבחינתי זאת שמלת הניצחון", היא אומרת. "כשאני לובשת אותה, זה איזשהו ניצחון קטן. וכשהחטופים יחזרו, אמן-אמן, אנחנו נבנה לנו את החיים הכי טובים שיש".
הקושי ניכר בקולה כשהיא מדברת על המושג 'בית': "הכי-הכי קשה כל פעם מחדש, זה שאנחנו נוסעים לניר עוז, ואז יש את האמירה 'נוסעים מפה הביתה'. וזה... זה לא עובר בגרון העניין הזה, כי הבית הוא ניר עוז".
אולי זה אנחנו, שחושבים שתמונת הניצחון מונחת על הכתפיים שלהם - הכתפיים של מי שהחזיק פה עבור כולנו שנים את הגבול בין צבע אדום לממ"ד, מי שבשבת אחת איבדו את עולמם. סיגי מתייחסת לציפיות הללו: "אני חושבת שיש אנשים שלא מבינים למה יש אנשים שלא רוצים לחזור לניר עוז או למה הם לא יכולים לחזור, בין אם הם מהקהילה או בין אם הם מבחוץ".
קלינגבייל נשאר אופטימי למרות הכול: "אני רואה את האנשים מדברים כבר קצת אחרת. הם עוד לא סגרו את הסיבוב, אבל כן, התמונה אחרת. יש לי סיבות טובות. הזמן באמת עושה את שלו".
ובכלל, מה גובר - הגעגוע לבית, לאדמה, לחברים, לביחד, או האינטואיציה הזו של אימא ללכת על הכי בטוח בשביל הילדים? "אנחנו את המחיר שילמנו", אומרת אחת התושבות. "הגנו על הבית כמה שיכולנו, כל אחד בחלקו, הגנו על המשפחות. אני לא מרגישה שאני אוכל לחזור עם הילדים, כי יש פה יותר מדי כאב. צריך לשים את זה רגע מאחורינו ולהתחיל חיים חדשים. אין ברירה".
מה שנראה מבחוץ כמחלוקת פשוטה על חזרה לקיבוץ, מתברר כשאלה הרבה יותר גדולה על משמעות השיקום. עבור חלק מהתושבים, שיקום מהאסון משמעו לחזור ולבנות מחדש את מה שנהרס; עבור אחרים, דווקא האומץ לעזוב ולהתחיל מחדש הוא השיקום האמיתי. בניר עוז של היום אין תשובה אחת נכונה, ואולי זה בדיוק הניצחון - שכל משפחה יכולה לבחור את דרך ההחלמה שלה, בלי שאף אחד יכתיב לה מהי תמונת הניצחון.