בימים הראשונים של המלחמה, בתוך ההלם והדיכאון הכללי, נזכרו האחים ירדן ואלעד סטפנסקי בקפטן אמריקה, דמות של לוחם-על פטריוטי שפותחה במלחמת העולם השנייה כדי לעודד את הילדים בארצות הברית. הסטפנסקים החליטו לעצב בובות אקשן של לוחמי-על מקומיים שקראו להם "גיבורי ישראל", בניסיון להחזיר קצת תחושת ביטחון לילדים במדינה פוסט-טראומטית.
ואז התחילו להגיע משפחות שכולות עם בקשה: האם אפשר לייצר בובה של החייל שלנו כגיבור-על, שייראה בדיוק כמוהו? והסטפנסקים נענו לאתגר. שלוש משפחות אספו מאות צילומים ואלה עברו תהליך מידול לתלת-ממד, הקבצים נשלחו לסין, למפעל שמרכיב את ספיידרמן ות'ור ואיירון מן.
לא עוד נופל אלמוני
כשאדם ביסמוט ז"ל היה בן 12, הוא ואחיו כמעט טבעו בים. שנים אחר כך הוא יפתח מערכת מבוססת בינה מלאכותית שמחוברת למצלמות בחוף, ויודעת לזהות ולחזות מי עומד לטבוע, לפעמים עוד לפני שהוא בכלל נכנס למים.
חודש לפני שנהרג ברצועה, כשיצא לחופשה קצרה מהמילואים, אדם ביסמוט לקח את אשתו שי לחוף לבדוק מצלמת לילה חדשה. שי איגרא, אלמנתו, סיפרה: "עלינו לסוכת ההצלה, הוא חיבר את המצלמה - והלך לים כדי שאני אבדוק. ממש סימולציה של טובע. אני סימנתי לו עם הטלפון עד איפה המצלמה רואה ועד איפה היא לא רואה".
וכשאדם בן ה-35 נהרג ביחד עם עוד 20 חיילים, במחנה הפליטים אל-מע'אזי, ובצה"ל ביקשו צילום שלו במדים לאתר הרשמי של הנופלים, שי לקחה את הסלפי האופטימי האחרון שצילמו באותו ערב בחוף של אשדוד. המערכת של אדם ממשיכה לעבוד, וכדרכן של מערכות בינה מלאכותית, היא משתכללת והולכת, ואדם ביסמוט ממשיך להציל חיים בכל יום גם אחרי נפילתו.
אדם ביסמוט לא השאיר ילדים. לאחים שלו ולאחותו, שכולם היו במילואים במלחמה, חשוב שלא יישכח. אם בובת אקשן בדמותו תעזור להנציח את סיפור חייו ואהבתו והרעיונות החדשניים שלו ונפילתו במלחמה - אז זה מה שיהיה, לא עוד נופל אלמוני.
זה לא ספיידרמן הפעם
כשסגן אור מוזס ז"ל מחילוץ והצלה חזרה ביולי לפני שנה לשרת בבסיס הטירונים בזיקים אחרי שנה וארבעה חודשים בגדוד, ההורים שלה נשמו סוף-סוף לרווחה. "אתה אומר לעצמך שבסיס טירונים זה מקום שקט", שיתף אביה ישראל. "אין שום פחד, שמירות, מעצרים או פעילויות על הגדר. לא חשבנו אפילו לרגע שהגרוע מכול קרה שם".
אור מוזס נהרגה בקרב על מחנה זיקים, כשהיא וסגל הפיקוד בבסיס ניהלו לחימה במשך 50 דקות והצילו את חייהם של 120 טירונים. שישה מפקדים נהרגו באותו יום, ביניהם אור, שלקחה פיקוד על האירוע אחרי שהמ"פ נהרג ונפגעה מצלף כשיצאה לחלץ פצוע.
אחיה של אור הוא זה שיצר קשר עם האחים סטפנסקי ולא הרפה עד שהסכימו לייצר בובת אקשן בדמותה. כל כך הרבה השמיצו בפלחים מסוימים את הלוחמות, זלזלו והקטינו, וב-7 באוקטובר התבררה גבורתן. וכך, נוצרה גם בובת אקשן של לוחמת-על.
המפעל בסין לא היה רגיל להזמנה כזאת. כל ניואנס בפנים, בעיניים, בפה, נשלח שוב ושוב עד שהיה מדויק - עד שההורים והאחים אישרו שזה הוא. גוון העור נמדד, כמו גם צבע השיער - זה לא ספיידרמן הפעם.
"מיכאלי נכנס ראשון"
עמרי מיכאלי ז"ל היה גיבור-על גם בחייו. הוא הפצוע העטוף בדגל מהצילום המפורסם ממבצע "צוק איתן", אחרי שנפצע בקרב בח'אן יונס שעליו קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. הוא זינק שם על חבר ליחידה והציל אותו מרימון שנזרק והמשיך להילחם גם עם רגל מפורקת אחרי שהרכיב לעצמו חוסם עורקים.
לפני שנה, במבצע "בית וגן" בג'נין הוא נפצע שוב - שוב לא הסכים להתפנות לבית חולים, שוב הסתיר מההורים - ושוב חזר לדובדבן. ב-7 באוקטובר, הוא הצטרף לצוות שלו בלחימה בקיבוץ כפר עזה - בקרב הנורא בשיכון דור צעיר.
סגן במיל' ז', מפקד צוות בדובדבן, סיפר לחדשות 12 על אותו היום: "צוות מילואים הגיע אלינו. מיכאלי נכנס ראשון עם חיוך ענק על הפנים, חילק לנו כמה סטירות ואמר לנו שהכול בסדר ושבשביל זה אנחנו פה". רס"ר במיל' נ', חבר צוות של עמרי ז"ל הוסיף: "מיכאלי נכנס ראשון לדירה שבה התבצרו שלושת המחבלים שחיכו לנו ושם התנהל הקרב שבו הוא נפגע. צריך להבין שבסיטואציה כזאת, הראשון שנכנס פנימה - סוג של מקריב את עצמו".
עוד סיפר רס"ר במיל' נ': "מיכאלי הספיק לדווח שהוא נפגע ואפילו אמר איפה. מיד אחרי זה הוא נפל. חשבנו שהוא נפגע קשה, אבל הוא כבר נפגע בעבר - זה קצת מצחיק, אבל זה לא דבר שזר לנו. אני לא חושב שמישהו מאיתנו האמין שהוא כבר לא איתנו בשלב הזה".
"יש לנו על מי לסמוך"
הסטפנסקים ביקרו את המשפחות בבתיהן והביאו להן את הבובות של יקיריהן בתוך קופסה קטנה, הנושאת גם את תמונותיהם ופרטיהם האישיים. על חשיבות ההנצחה שבמעשה זה, אמר מיקי, אביו של עמרי מיכאלי: "אני לומד להיות אב שכול. אני לא יודע מה זה ואני לא יודע מה צריך לעשות בשביל זה. לי ברור שהקטע של ההנצחה הוא חשוב דווקא מזווית אחרת - אני לא עושה את זה בשבילי. זה בעיניי חשוב כדי שצעירים ואנשים שחיים במדינה יבינו שיש גם אנשים כאלה, שמוכנים להסתכן ולעשות הכול - וכדי שהם יעשו גם כן".
כולנו לומדים. מדינה שלמה מיטלטלת בין פוליטיקאים שבורחים מאחריות ומתכסים בבונקרים לבין סיפורי גבורה והקרבה תחת אש - הקיצון השני. מה נזכור בסוף אחרי הכול? את המחדל והשבר או את גבורת החיילות והחיילים, שיצאו לקרב ברוח המדינה שהייתה פה פעם? רוח של רעות, נתינה וערבות הדדית ללא תנאי? מה מהערכים האלה, שפעם נחרטו על לוחות ברונזה למרגלות פסלי שיש רבי הוד - נוצק בסין לפלסטיק מדויק של 72 חלקים?
רינה, אימו של עמרי מיכאלי, הוסיפה: "קצת הזוי שאנחנו בתור הורים מחנכים את הילדים שלנו מגיל צעיר לעזור ולעשות כל דבר הכי טוב שאפשר - ובסוף זה בעוכרינו, כי הוא נהרג. בסוף לא חשובה המילה 'גיבור', לא הייתי רוצה שיזכרו אותו כך, אלא באמת אחד עם ערכים. זה קצת נותן תקווה למדינה ולאזרחים שלנו, אחרי שעברנו מיני שואה - שיש לנו על מי לסמוך".