אוריאן שטייף, בת 28 ממודיעין, לא דמיינה שכך תסתיים מסיבת הנובה אליה הלכה בשביל לחגוג לפני שנה: במשך יותר מ-8 שעות היא הסתתרה מתחת לשיח, כשמטרים ספורים ממנה המחבלים הקימו "חפ"ק" ממנו ניהלו את הטבח באזור. את הסיפור הבלתי נתפס שלה היא שיחזרה באריכות במסגרת המיזם "סלון עוטף" - מפגשים של שורדי וגיבורי 7.10 עם ישראלים בכל רחבי הארץ. המפגש עם שטייף תועד לאחרונה על ידי N12.

06:29 בבוקר. שטייף הייתה בעיצומה של תנומה באוהל, בשיאה של מסיבת הנובה בעוטף עזה. החבר שהיה איתה מעיר אותה ויחד הם מתחילים להימלט עם הרכב מהאזעקות. הפקק ביציאה הביא אותם לעזוב את הרכב ולהסתתר בתוך ואדי מירי המחבלים שהתחילו לפשוט על האזור.

אוריאן שטייף מסתתרת ממחבלים (צילום: באדיבות המצולמת)
אוריאן שטייף מסתתרת מפני מחבלים | צילום: באדיבות המצולמת

בוואדי הזה שטייף וחבריה התחבאו בתוך שיח. כמה מטרים מעליהם על הכביש מחבלים הולכים וחוזרים, מתדרכים חוליות, שותים קפה, צוחקים תוך כדי טבח שהם מבצעים במבלים מהמסיבה. החילוץ שלה מתרחש רק אחרי שנוצר קשר עם עוז דוידיאן, תושב העוטף שחילץ אזרחים רבים באותה יממה. בסיוע לוחמים שהגיעו לבסוף לאזור הם מחסלים את המחבלים ומחלצים את שטייף וחבריה.

תיעוד ממצלמות הגוף של המחבלים (צילום: מתוך הסרט "עוד נחזור לרקוד")
מחבלי חמאס בעוטף | צילום: מתוך הסרט "עוד נחזור לרקוד"

היציאה משטח האש הפגישה אותה עם מראות קשים של גופות וכלי רכב שרופים. לקראת ערב היא מגיעה הביתה, אבל מה שחוותה באותה יממה לא עוזב אותה עד היום. היום שטייף היא חלק מקהילת הנובה, שעוטפת אותה ותומכת בה וברבים משורדי ה-7.10.

אוריאן שטייף וניצן שפירא במפגש "סלון עוטף" (צילום: N12)
אוריאן שטייף וניצן שפירא במפגש "סלון עוטף" | צילום: N12

"חשיבות מכרעת"

יוזמת "סלון עוטף" הוקמה בהשראת ההצלחה של "זיכרון בסלון" (מפגשים עם ניצולי שואה). היא מתקיימת ב-7 באוקטובר 2024 ובימים הסמוכים לו. במסגרת היוזמה מתקיימים מפגשים אינטימיים בין ישראלים לאנשים שחוו את מאורעות 7.10 על בשרם ויתקיימו דיונים על החברה הישראלית וצמיחתה מתוך כאב. שותפים ליוזמה נט"ל, שבט הנובה, מטה משפחות החטופים, עדות 710, עתיד לעוטף, עמותת עדן וזק"א.

"היוזמה נועדה להציע מענה אמיתי ומרפא לאלו שנפגעו באירועי שבעה באוקטובר, והיא מאפשרת מקום לשיח פתוח, אמיץ ואינטימי", אמרו מיכל ליפמן ומורן ציפר, ממובילות היוזמה. "יש חשיבות מכרעת לכך שניתן מקום לסיפור האישי בתוך הנרטיב הלאומי – כי כל סיפור הוא חלק מהפסיפס של החברה הישראלית. הגבורה באותו יום לא התבטאה רק במעשי הקרבה הרואיים של לוחמים, אלא גם באומץ היום-יומי של אלו שפתחו את ביתם לזרים, שהחזיקו את דלת הממ"ד, או שפשוט היו שם עבור מי שצריך. המטרה שלנו היא לצמוח יחד מתוך השבר הזה ולהפוך לחברה חזקה ומאוחדת יותר, שמכירה את העוצמה שבאדם הפשוט, ובבחירה לעזור, לשתף ולחבק".