בעלה של אורית פרג, אלי, נאשם שהזריק לעמוד השדרה שלה חומרי ניקוי עוצמתיים. המניע: אובססיה וקנאה קיצוניות. "אף אישה לא הייתה חולמת שזה יקרה לה, כי הוא היה שחקן כל כך טוב. היה כאן מישהו שעבד על ההצגה שלו, מתברר, הרבה-הרבה זמן, וגם היה לו זמן לחשוב על הכול לפרטי פרטים, איך הוא יעשה את זה", מתארת אורית. "כשבסופו של דבר, כשהוא יגיע ליום שבו הוא ינסה לרצוח אותי ושאף אחד לא יחשוד בו, אף אחד לא יוכל לערער ולו באחוז אחד שזה הוא".
הם הכירו לפני 26 שנים, אורית אז צעירה חרדית בת 19, אלי בן 21, הגיע מקריית ארבע. אחרי שלושה חודשים התחתנו, כעבור שנה הפכו להורים. יש להם ארבעה ילדים. אורית עבדה כקלדנית בבית המשפט, אלי כנהג.
"אם מה שהוביל אותו לעשות את המעשה זה היה בעצם על רקע קנאה ואובססיה חולנית, אז בשנים הראשונות לנישואים, הוא היה בעל שעושה ברוגז, גוזר על עצמו שתיקות", היא מספרת. "חשבתי כמה פעמים לקום וללכת, אבל זה היה בעייתי. יש בחיים האלו איזו מין שגרה. אז זה מה שאתה מכיר, זה מה שאתה יודע".
לדברי אורית, אלי גם קינא לאורית באופן אובססיבי, חולני. מעקבים, האזנות, פריצות לטלפון. "אני זוכרת שיום אחד אמרתי לו שהמטען שלי לא עובד, והוא ישר רץ והביא לי מטען, אבל לרגע לא יכולתי לחשוש שהמטען הזה גם נגוע". בשלב מסוים חשה אורית שיש לה מעקב בטלפון. "הלכתי לחנות טלפונים ליד הבית, והוא מצא לי תוכנת ריגול", היא אומרת. "אני לא יודעת אם הוא חשד שאני בוגדת בו, או שפשוט האובססיה הזאת של הוא יוצר את התסריט בראש שלו, והוא הולך אחרי התסריט".
אורית, שזוכרת את עצמה תמיד כאישה נמרצת, חרוצה, נתקפה לפתע בעייפות קשה, על סף אי-תפקוד. "במשך חצי שנה לא הרגשתי טוב. הרגשתי תמיד שאני רוצה לישון, שאני עייפה, ולא הצלחתי להבין למה. ואני בדרך כלל אדם שעובד ואחרי עבודה אין לי בעיה לצאת לחברה, ואין לי בעיה לשבת עם הילדה עד מאוחר, ואין לי בעיה לראות סרט עד מאוחר. ופתאום, הייתי מוצאת את עצמי באמצע עבודה פשוט קורסת".
אורית החלה ללכת לרופאים ולעשות בדיקות. הרופאים שלחו אותה לבדיקות נירולוג ששלח אותה ל-EEG במוח, ובהמשך הגיעה גם ל-MRI ראש, וכן למעבדות שינה. לאורך כל הבדיקות ובמשך תקופה ארוכה, בעלה לצידה, מחזיק לה את היד ותומך בה. "הכול באצטלה של בן אדם שדואג לי, שדואג לבית. הוא זה שניקה, והוא זה שעשה קניות והוא לא מביא לי לעשות כלום", היא מתארת. "הכול 'אני מת עלייך, חולה עלייך, מת עלייך, שרוף עלייך'".
בשחרור נכתב "ישנוניות". היא מספרת: "לא ידעתי על מה לחשוב, אמרתי, אולי אני בהתקפי חרדה. עשיתי טלפונים לכל מיני רופאים, לכל מיני מכונים, ביליתי שעות באינטרנט במטרה למצוא תקדים על בן אדם שלא מתעורר בבוקר. וגם רופאים אמרו לי, 'אין בספרות הרפואית דבר כזה, אנחנו לא יודעים'".
היא ממשיכה, "שואלים אותי את כזאת עם אינטואיציות, את כזאת חדה, את כזאת אחת שאי אפשר לעבוד עלייך, איך תקופה כל כך רצינית לא שמת לב, לא הרגשת שהוא שם לך תרופות? הוא הכניס לי מלא כדורי שינה, זה היה כמות מטורפת, כמות מסחרית שנמצאה אצלי בגוף. אני מניחה שהוא הוא שם את זה או בשייק או בנס. כמובן שלא היה לי אפשרות לחשוד".
יום רודף יום, עד אותה שבת שהוא שאלי שאל את אורית אם היא רוצה לשתות משהו. אחרי חצי שעה, 40 דקות, הילדים התעוררו לקול זעקות. "צרחתי את נשמתי. באותו רגע לא הייתי בהכרה. אם תשאל אותי מה קרה, אני לא זוכרת", היא משחזרת. הילדה אומרת שאני פשוט תפסתי לו בצווארון ואמרתי לו 'אלי!'. בתוך המיטה כמובן, לא יכולתי להזיז את הרגליים. צרחתי, הילדים לא הבינו מה קורה".
אורית לא זוכרת מה הרגישה, ותיאורי אותו היום ניתנו לה מפי ילדיה. היא פונתה לבית החולים ועברה בדיקות - ולבסוף שוחררה. היא שאלה את עצמה מה הם מפספסים. גם במשך היומיים הללו, שבהם לא הייתה בהכרה, אלי יושב לצידה. גם אז, באותה השבת, אלי המשיך עם המשחק שלו, משחק של גבר דואג, חרד לשלומה של אשתו עוד לפני שהרופאים קבעו מה גרם לשיתוק בפלג גופה התחתון.
בסוף היום השני באשפוז הוחלט להעלות את אורית לאורתופדיה. "שם הרופא שהגיע מבקש משני העוזרים שלו להפוך אותי על הגב והוא ישר אומר 'מה הזריקו לך לגב?'. התקשרתי אליו, אמרתי לו 'אלי! אמרו שהזרקת לי משהו. יכול להיות שהזרקת לי משהו?' והוא אמר 'מה, מה? מה אומרים לך? מה? אני לא מבין. נראה לך?'". לדבריה, הוא התחיל לגמגם, ניתק את הטלפון, ואחר כך אפילו הוא לא העז להתקשר.
כשנודע לה מה הוא הזריק לה, היא הזדעזעה. "לצערי הרב זה לא פשוט לדעת מה הוא הזריק לי, לדעת שבגוף שלי... זה חומר, חומצה שנועדה לפתיחת סתימות". היא משתפת, "זה מפחיד לדעת שאדם שנתן לי כמות מטורפת של של כדורים, הוא זה שהתלווה איתי למיון. והוא זה שהחזיק לי את היד למיון, והוא זה שמלווה אותי, והוא זה שמחזיר אותי".
חודש וחצי עברו מאז אותו יום, ומאז אורית עדיין נמצאת במחלקת השיקום בבית החולים. לדבריה, זה שיקום ארוך של שלושה חודשים לפחות. הרופאים בעצמם לא יודעים אם בסיום השיקום היא תוכל לשוב ללכת כרגיל. "הם אומרים 'זה סוג של פגיעה שאנחנו לא כל יום רואים, את צריכה להבין, אנחנו לא יודעים איך הפגיעה הזאת תגיב בשלב מאוחר יותר".
בבית החולים לצידה נמצאים ילדיה. משרד השיכון, לטענתה, הסכים לסייע לה בסכום מגוחך. והיא מבינה שלכשתשתחרר מבית החולים, אין לה לאן לחזור, ובמצבה אין לה איך להתפרנס. "הגשתי בקשה למשרד השיכון עם כל החומר הרפואי, אמרתי להם, 'אני צריכה דירה מונגשת, דירה בקומה ראשונה'", היא מספרת. לדבריה, התשובה שקיבלה ממשרד השיכון הוא שיעזרו לה בשכירות בסכום של 1,200 שקלים בחודש, כשדירה בירושלים, קומה ראשונה היא לא פחות מ-7,000-6,500 שקל. "איך בדיוק אני הולכת לשכור דירה, עם סכום פעוט ומגוחך שכזה?".
"אני אישה מאמינה, אני יודעת שכל התפילות לא ילכו ריקם", היא אומרת, ומוסיפה, "אני חושבת שזה ניסיון לרצח. כל עונש, גם אם זה יהיה 30 או 40 שנה לצורך העניין, לא יכפר כהוא זה על כל מה שאני עוברת. אני עוברת ייסורים, אני לא מאחלת אותם לאף אחד. על לא עוול בכפי. הייתי אישה בריאה, זה לא נתפס. למה? למה על קנאה חולנית ומגעילה. אני גם קוראת לכל אישה שחיה היום באלימות נפשית או כלכלית, או אלימות כזאת או אחרת, אל תיקחי סיכון ולו לרגע, תקומי עוד היום, עוד הרגע, עוד השנייה, תעשי עם עצמך משהו, בבקשה, בבקשה. לי זה עלה כמעט בחיי".