תושבי קיבוץ דן שבגליל העליון מפונים מבתיהם כבר כמעט שנה. בשבוע שעבר הקהילה המקומית טולטלה כשלראשונה מאז שפונו, התפוצץ טיל נ"ט בכניסה לקיבוץ ולוחם כיתת הכוננות נפצע קשה. תושבי המקום שיתפו על הסכנה שעדיין קיימת ועל התקווה שההנהגה תפעל כדי להשיב את הביטחון לאזור.
"אני מסתכלת על הילדים שלי וקשה לי שזאת המציאות. איזה מן עתיד מחכה לנו? וזה שוחק, והחוסן הנפשי, החוסן הרגשי", שיתפה שיר סולימני-ארזי, מפונה מהקיבוץ. עומר, בנה התינוק, נולד בדן אך מאז הספיק לחיות בשלושה בתי מלון שונים, וכעת הם במרום גולן. "הוא לא יודע מה זה בית, הוא מכיר בית מלון. לא יודע מה זה להיות תחת קורת גג", הוסיפה.
סולימני-ארזי סיפרה שאינה עובדת מאז שפרצה המלחמה, ושרק לאחרונה בנה עומר נכנס למסגרת. "מי שלא חווה את זה לא יכול להבין. חיינו בחתיכת גן עדן. הקונספציה התנפצה, תחושת הביטחון התערערה", היא סיפרה.
לא במקרה אזור המעיינות שסמוך לקיבוץ דן מכונה גן עדן. האזור היפה הזה שומם עכשיו לחלוטין. "תראה כמה ריק, ריק מהדהד. אם מישהו חולף על פניך, זה יהיה מישהו מכיתת הכוננות, או אחד מאלה שכל כך מחוברים פה לקרקע, שרק עם מזמרה אפשר להוציא אותם החוצה", אמר שמואל גרדי, תושב המקום.
חדר האוכל המקומי אומנם ריק, אבל שיחות הקיבוץ שהיו אמורות להיערך פה, מתקיימות כל הזמן במקביל. "אנחנו שואלים את עצמנו כמה מתוכנו יחליטו לסגור את הבסטה ולצאת מכאן, כמה מתוכנו יחליטו שמדינת ישראל היא לא מקום לחיות בו. אני יודע שיש כבר כאלה, אני כבר שומע את הקולות האלה של אנשים שמחפשים לעצמם מקום יותר רחוק מתל אביב", ציין גרדי.
"השכונה החדשה הזאת שהולכת לצמוח, היא על מטע אבוקדו שצמוד לגדר של הקיבוץ. חיזבאללה רואה אותך, מציץ מעבר לגדר. משפחה כזאת תעשה חשבון טוב מאוד, אם היא יכולה לקחת על עצמה את האחריות ואת הסיכון, של לגדל ילדים קטנים אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר בעוטף", הוסיף גרדי. "הסיפור הזה של לאבד את הצפון, של איבוד הצפון, זה מפסיק להיות סיסמה, זה מתחיל להיות משהו מאוד קונקרטי".
"זה שטח מלחמה, אי אפשר להתרגל"
סיוון רביץ וכל משפחתה חזרו לחיות בדן. למרות המורכבות, הסכנות והקושי, הם לא מוכנים לוותר על החיים שהיו להם. "הייתי במקום שבו נפל הטיל רבע שעה לפני כן, עברתי בשער. זה כואב ועצוב", סיפרה רביץ. "ישבתי אתמול עם בעלי ושאלנו, מה הקו האדום שלנו. אני לא מוכנה שלא נסראללה ולא נתניהו ולא אף אחד יחליט לי על חיי הנישואים, עד כאן".
"נשר לה כל השיער מההיסטריה, מהפחד, מהבומים", שיתפה רביץ על הכלבה שלה. "אנשים לא מכירים את הגיאוגרפיה של דן, אבל זה הגדר של היישוב, ומעלינו זה הר דב וזה שטח מלחמה. אי אפשר להתרגל. בהר דב יש נפילות כל יום. דרך אגב זה לא מצוין בשום מקום, יופי של טילים נופלים שם כל יום. השכן הצמוד שלנו שוהה בתאילנד. מבינה אותו, כמה אפשר? אני חושבת שהם יחזרו, אבל לך תדע".
בדן מתגאים שלמרות המצב המורכב, כל ענפי המשק ובראשם דגי הפורל ממשיכים לעבוד. "תושבי תל אביב שיושבים במסעדות ורוצים לאכול דג טרי, זה בא מפה. זה מחייב תשומת לב, זה לא משהו שאפשר לעשות בשלט רחוק דרך המייל או האינטרנט, זה צריך טיפול כמו בתינוקות ממש", אמר ד"ר אבשלום הורביץ, ממקימי ענף הדיג בדן.
"אתה מרגיש כמו ברולטה רוסית, וזו תחושה לא נעימה. ולקוות שאיפשהו, מתישהו, מישהו למעלה במדינת ישראל יתחיל לקבל החלטות", הוסיף הורביץ, שכבר מזמן יכל לצאת לפנסיה, אבל נמצא בקיבוץ במרבית ימי השבוע, ולא מוכן לוותר על מפעל החיים שלו.
הורביץ בטוח שישוב לגור בדן, אבל כבר לא בטוח לגבי משפחתו. "אני הכי דואג לבת שלי, לנכדים שלי, שלא יוכלו לחזור לפה אם המצב הזה יימשך. עד שלא יהיה פה ביטחון, שלא יהיה איזה בוקר אחד שנגלה ב-6:30 בבוקר שכוח רדואן חדר פה ופושט על היישוב, אז אני לא רואה אותם חוזרים", הבהיר הורביץ.
סולימני ארזי סיכמה: "כואב לי לראות ככה את הבית, את הצפון נטוש. מי שנמצא שם אני מקנאה באיזשהו מקום, אני בת קיבוץ, אני כל כך מחוברת ואוהבת את הצפון ואת הבית, ואני לא רואה את עצמי גרה במקום אחר - אבל לא בכל מחיר. הנעלם העיקרי זה איך הכול יסתיים, מה יהיה".