זאת הייתה ריצה שבאה מדחף פנימי ובלתי ניתן לעצירה. החייל שרץ לא החליט על כך מראש ולא תכנן דבר. איש לא פקד עליו להגיע, איש לא קרא לו ואיש לא ציפה לו. הרץ האלמוני, שלא ידענו בכלל על קיומו עד לנאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בקונגרס, נולד וגדל בשכונת ויצמן בקריית מלאכי. הוא מעולם לא היה חבר בקבוצת ריצה או מועדון ספורט כלשהו, לא השתתף בתחרויות בתיכון כי הוא לא היה בתיכון.
אביחיל ראובן הוא הבן השני בתשעה אחים ואחיות שמתגוררים בדירת ההורים הקטנה, אשר קירותיה מעוטרים בתמונות רבנים. הוא חולק מיטת קומותיים נפתחת בחדר צפוף עם שלושה מאחיו. הוריו ביקשו שלא להיות נוכחים בצילומים שלנו. לדבריהם אין תמונה של כל המשפחה יחד.
בכיתה ט' יצא ראובן מן הבית ועבר להתנחלות איתמר שבשומרון כדי ללמוד שם בישיבה. הוא מספר שלא התמיד שם בעקבות בעיות הקשב והריכוז שלו, והוגדר כנער בסיכון. עם זאת, הוא אהב מאוד את הטבע, והיה מבקר בחוות שונות ועובד בהן באותה התקופה. כשנשאל אם היה נער גבעות, הוא ענה: "לא בדיוק, אוהב ארץ ישראל - שונה טיפה".
בלחץ גורמי הרווחה עבר ראובן לפנימייה בבקעה - אבל גם שם היה ציפור דרור. "הייתי נוהג לטייל הרבה", שיתף. "אני אוהב לטייל לבד - יומיים-שלושה, שבוע לפעמים. צובר קילומטרים על אדמת ארץ ישראל". על הנייר לא היו לו הנתונים להגיע לצנחנים, אבל ראובן התיש את הצבא בפניות ומכתבים ובסוף התגייס לגדוד 890.
הוא נשאל אם היה בן העדה האתיופית היחיד בפלוגה, והשיב: "האמת שלא, היו עוד שבעה - כולם כוכבים". עוד סיפר שזהו חלק משמעותי מהזהות שלו: "אני מסתכל הרבה יותר על מה ההורים שלי, סבא וסבתא שלי עשו בשביל להגיע לארץ".
ב-7 באוקטובר היה, ראובן, אז מ"כ טירונים - בדירת ההורים בקריית מלאכי. הוא שחזר: "קמתי בבית מהאזעקות וכמו שאר האזרחים לא הבנתי מה קורה. אחרי מספר דקות, החלטתי שאני קם מהמיטה ומוציא את המדים מהכביסה. הם היו רטובים, לא הכי נעים ללבוש. הבנתי שקורה משהו, ואמרתי לאחי ולחבר שלי שמבחינתי אני יוצא לעוטף - ככה שאם קורה משהו, אז אני אגיע ואהרוג אותם. החבר'ה קצת צחקו עליי".
ראובן סיפר שלקח איתו את הנשק והמחסנית, וכומתה לזיהוי - ליתר ביטחון. הוא ירד לרחוב, התחיל לצעוד - ובמקביל התקשר לחברים מהעיר שיצטרפו אליו. "אמרו לי - 'אתה משוגע מדי בשביל לצאת'. חיפשתי חברים גם בשביל לצאת עם רכב, אבל לא הצלחתי להשיג - אז החלטתי שאצא לצומת ואתחיל לתפוס טרמפים. רוב הרכבים שנסעו היו על 200 קמ"ש ולעצור לא הייתה בדיוק האופציה שלהם - אז החלטתי לרוץ".
הוא רץ בלי לעצור בשבילי השדות שבין קריית מלאכי לאשקלון. "זה היה קשה, במיוחד כשאתה עם מדים סחוטים, יש אזעקות תוך כדי - ובאזור נופלים טילים", הוא שיתף. לאחר כשעה של ריצה מאומצת הוא חזר לכביש. "פתאום מגיע אזרח ועוצר - מבחינתי הגיעה הגאולה באותה השנייה", סיפר. "עליתי אליו, הוא הסתכל עליי בשוק. באותה שנייה לא דיברנו על דבר, כי מבחינתו הוא רצה להמשיך כדי לחפש את הילד שלו, שהי - במסיבה בנובה. האזרח הזה נתן לי לשתות מים - הוא נתן לי לרוקן את כל הבקבוק".
האזרח האלמוני לא היה חמוש, וכשהגיעו לצומת סילבר ליד אשקלון, הוא הבין שלא יוכל להמשיך והוריד שם את ראובן. החייל סיפר שהוא עד היום לא יודע מי היה אותו אזרח, אבל הלוואי והיה יודע - כדי שיוכל להודות לו. טרמפ נוסף של רכב משטרה קידם את אביחיל עוד קצת, עד מחסום של שוטרים בפנייה לזיקים. "קצת רבתי עם השוטרים במחסום, אמרתי להם שאני נכנס - אם לא איתם, אז לבד", סיפר. "בשלב הזה הגיע סמג"ד בא"ח פלח"ץ, אלכסנדר. הוא אמר לי: 'רוצחים את הטירונים שלי'. זה היה הרגע שבו עלינו לאוטו ונסענו לזיקים".
במחנה זיקים לפני כן ריכז סגל המפקדים הצעירים את הטירונים והטירוניות בשתי מיגוניות ויצא אל הגדרות מסביב כדי להגן. בקרב הגבורה שניהלו נפלו שישה מפקדים ומפקדות, ונהרג טירון אחד. "הכול כאוס, חצי בסיס שרוף - ואתה רואה את המחבלים בכל הדיונות", שחזר ראובן בביקור במקום. ראובן, שהיה מ"כ אז - נלחם כתף אל כתף עם מח"ט שהגיע לשם, ויחד הם חתרו אל המיגונית שבה היו הטירוניות.
ראובן סיפר על אותם הרגעים: "נכנסו למיגונית וראינו שלושים ומשהו טירוניות מבוהלות. הייתה פצועה אחת, ישר ניגשתי וחבשתי אותה. ביקשתי מהן מחסניות ואמרתי להן: 'צריך פה שלוש בנות חזקות. התגייסתן לקרבי, לא? זה הרגע שלכן להראות את זה - אתן לוחמות'". הוא הוסיף שהורה לכמה מהן לעמוד בפתח המיגונית ולירות בכל מחבל שמנסה להיכנס.
ממיגוניות הטירוניות המשיך למיגונית הטירונים. כארבעים הצטופפו שם, חלקם פצועים. הוא התחיל לרוץ בכל הבסיס, להביא אלונקות, לאסוף פק"לי מים ולסרוק את המרחב. בשלב הזה, הוא פגש את אל"ם (במיל') ארז אשל, שהגיע ברכבו מביתו בכפר אדומים. פגשתי מישהו משימתי לגמרי שלא זכרתי את שמו", סיפר ארז. "בטלפון שמרתי אותו כ'לוחם שבת שמחת תורה'. הוא בפנים לגמרי, הוא ידע לנוע, הוא ידע להחזיק נשק. קור הרוח, החדות, בכל מצב הוא ידע להסתדר - זה לוחם-על אמיתי".
בזיקים נלחמו ראובן וארז לצד כוחות מגלן וגולני שהגיעו. הם פינו פצועים והרוגים, משם המשיכו ללחימה במחנה יפתח, בכפר עזה - ובערב נכנסו גם לבארי. "אני לא אגיד שהוא החייל היחיד שאספתי, אבל הוא החייל היחיד ששרד את כל זמן הלחימה - עד ליום ראשון לפנות בוקר כשהחברתי אותו לפלוגה שלו", הוסיף ארז על ראובן.
בינתיים סיים ראובן קורס קצינים כמצטיין פלוגתי. ארז אשל הוא שסיפר על גבורתו של ראובן למפקד בה"ד 1, יהודה ואך, וזה סיפר לראש הממשלה. כעת ראובן הוא כעת מפקד מחלקה בטירונות צנחנים, והוא מתעקש לאמן את חייליו בריצות ארוכות - מי כמוהו יודע כמה חשוב הכושר הזה. מבחינת התוכניות קדימה, שיתף: "אני רוצה להמשיך בצבא. זו השליחות, זה מה שאני מאמין בו - לתת מעל ומעבר כמה שאני יכול".
זה הסיפור על הילד מקריית מלאכי שלא מצא את מקומו, חרש את הארץ ברגל לבדו, הוגדר כנער בסיכון אבל נאבק להתגייס לצנחנים, וביום הנורא ההוא יצא אל הסכנה בריצה ארוכה - סיפור שכנראה יעבירו לטירונים עוד שנים רבות.