הם התלבטו אם לבוא לדבר בטלוויזיה. הם גאים במילואים, אוהבים את השירות וההישגים שלהם - ותמיד כשהצבא קורא הם מתייצבים. הם לא שואלים שאלות, לדבריהם - אם יש צורך אז עושים. הם לא חלמו לרגע שישבו מול מצלמה, אבל הם מרגישים שהצבא לוקח אותם כמובנים מאליהם - לא מבין את המחיר שהם משלמים.
ב-7 באוקטובר הם גויסו לגבול לבנון - ואחר כך לגבול סוריה. הם שרתו במשך 150 יום, השתחררו בתחילת מרץ, היו כחמישה שבועות בבית, ואז הוקפצו, שוב בצו 8, הפעם למלחמה בעזה למשך כ-80 יום. בשבוע שעבר, תחילת יולי, הם סוף-סוף השתחררו, רק שממש עוד מעט ממתין להם צו נוסף - שוב לעזה, ב-15 באוגוסט, למשך כ-50 או 60 ימים.
ליאור גוברין, 28, נשוי, ת"א - 230 ימי מילואים
כבר חמש שנים גוברין הוא המפקד של פלוגה ו' בחטיבה 679 - פלוגת שריון במילואים על מרכבה סימן 3. עוד לפני 7 באוקטובר הם עשו 50-40 ימים בשנה - הכירו את הטנקים ככף ידיהם. "אנחנו טנקיסטים, נשואים למכונה", אמר גוברין. מתחילת המלחמה מכנים אותם בקשר "פלוגת ויסקי". על כך סיפר המ"פ: "הפלוגה שלנו הובילה את כל המבצעים האוגדתיים. היינו הפלוגה הראשונה שנכנסה". בעזה הייתה פלוגת ויסקי חודשיים וחצי במסדרון נצרים - פעילות אינטנסיבית של ציד מחבלים השמדת פירים ואמצעי לחימה.
ליאור התחתן עם רננה במרץ 2023, לפני שנה וארבעה חודשים. הזוג הטרי חזר מירח הדבש בסוכות שעבר, ובאותו שבוע, תחילת אוקטובר, עבר לתל אביב - רגע לפני פתיחת המלחמה שבה שירת כאמור עד כה 230 ימים. "שואלים אותי איפה אני גר, וכל המלחמה גמגמתי, לא ידעתי מה להגיד - אשתי גרה בתל אביב, זאת התשובה הנכונה", התלוצץ גוברין.
אחרי ירח הדבש הוא היה אמור להתחיל לעבוד בחברת הייטק ב-8 באוקטובר. זה כמובן התעכב - בהרבה. הוא שיתף: "עוד לפני שאנחנו מדברים על ההיבט המקצועי, חשוב לדבר על היכולת לחזור מנטלית. הייתה לנו היתקלות אחת מ-10 מטר. אתה הורג בן-אדם, רואה אותו שנייה לפני שהוא מת. אתה זוכר את התמונה הזאת, לוקח זמן לצאת מזה. אני אסיר תודה על ההתנהלות של המעסיק שלי. הוא לא יודע על הצו באוגוסט - אני עוד לא יודע איך להגיד לו את זה".
חנן ריין, 36, נשוי+4, קרני שומרון - 223 ימי מילואים
חנן הוא אבא לארבעה ילדים בגילי שנתיים עד 11. כמו כולם בפלוגה, הוא הוקפץ ב-7 באוקטובר ל-150 ימים רצוף בהר דב ובגבול סוריה, ואחרי חודש בבית - שוב חווה הקפצה ל-80 יום. "הילדים בכו המון", הוא סיפר. "לא היה להם את אבא בבית כל השנה, כל החגים, ימי ההולדת - הכול".
כמעט בכל פעם שהיה ענה לטלפון ויוצא מהחדר, היו הילדים רודפים אחריו ושואלים אם זה צבי, בן דור או גוברין. "זה מאוד מלחיץ אותם, הם על קוצים", שיתף ריין. "אני לא סיפרתי על הצו הבא. לבעלי משפחות, קיץ זה הזמן הכי חשוב שיש".
דור בן דור, 34, נשוי+4, מפונה מקיבוץ יראון - 150 ימי מילואים
בן דור, מפונה מקיבוץ בצפון, היה במילואים הראשונים 150 יום, כשאשתו בשמירת היריון עם הילד הרביעי שלהם. הצו השני לעזה הגיע ימים ספורים לפני הלידה. "לא הלכתי, ובזמן שהם היו בעזה - לא כל כך תפקדתי", שיתף בן דור. "זה השפיע עליי בצורה מאוד קשה. באיזשהו מקום אתה מחליף משפחה אחת במשפחה אחרת".
לא במקרה משתמש בן דור במילה "משפחה". אחרי עשור וחצי של מילואים ביחד זאת ההרגשה. "אנחנו נמצאים בטנק הרבה מאוד זמן ביחד. אז כשהם היו בעזה - לא הצלחתי לעשות שום דבר כי הם שם ואני לא איתם", הוסיף. עוד סיפר שהוא מרגיש מובך, ושנטש את חבריו - למרות שהסיבה שנעדר ממילואים הייתה הולדת בנו.
בשלב מסוים, אשתו נטעלי התקשרה למ"פ גוברין. הוא שיתף: "היא אמרה דברים די מדהימים. היא אמרה שהיא בעד שהוא ילך, אבל היא לא יכולה לעשות את זה כשיש לה ארבעה ילדים קטנים ואין לה בית. זאת אומרת, אם הם לא מפונים - שילך". כשהיא עם ארבעה ילדים, אחד מהם תינוק בן שבועיים, תוך כדי שהיא מפונה מביתה - אשתו של בן דור עדיין מרגישה צורך להתנצל שבעלה לא מגיע למילואים בעזה, אחרי שכבר עשה 150 יום.
צבי קרפ, 25, בזוגיות, ת"א - 223 ימי מילואים
צבי הוא סטודנט, לומד פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה - שנה ראשונה באוניברסיטת תל אביב. מתחילת שנת הלימודים האקדמית הוא היה באוניברסיטה רק ארבעה שבועות. בתחילת יולי הוא חזר מהמילואים בעזה, רגע לפני סיום שנת הלימודים. "ממש אתמול היה היום הראשון. לאן הולכים? אני לא יודע מה המערכת שלי ואיפה הכיתות או מה השמות של המרצים", שיתף. "אני לא מבין כלום כי איך אפשר להבין משהו אחרי שאתה ישן וחולם שיורים עליך - הראש לא שם".
צבי לא היה כמעט בכל סמסטר א' ותקופת המבחנים שלו. את רוב סמסטר ב' היה בעזה, ועכשיו, הסבב השלישי של המילואים - יהיה על תקופת המבחנים של סמסטר ב'. כמה שילכו לקראתו באוניברסיטה, זה לא יעזור - מבחינתו, הוא נאלץ לוותר על שנת הלימודים הזו.
הסבב הבא
פלוגת ויסקי היא אולי מקרה קיצון, אבל הסיפור הוא הרבה מעבר לפלוגת שריון אחת. זה הסיפור של מערך המילואים כולו. המצב שבו שכבה דקה מאוד, שנהיית קטנה משנה לשנה, נושאת בכל הנטל. גוברין שיתף: "מה עשיתי בשנה הזאת? נלחמתי. החיים שלי בהולד". בן דור הוסיף: "אנחנו לא יודעים מתי זה ייפתר - יש חוסר ודאות מטורף".
הם החליטו מראש לא לדבר על פוליטיקה ועל חוק הגיוס. הפלוגה מגוונת, הבעיות הרבה יותר מורכבות - אבל המסר ברור. החיילים מפלוגת ויסקי אפילו לא מדברים על חוסר הצדק או שוויון בנטל כמשהו ערכי - הם רק מציגים את המציאות.
גוברין סיפר: "הייתי סטודנט למדעי המחשב ועשיתי 60 יום מילואים בשנה - הרבה לפני 7 באוקטובר. אז זה היה לא הוגן, עכשיו אנחנו כבר לא מצליחים לעשות את זה לבד יותר. זאת אומרת, הלוואי והייתי יכול להיות הפראייר שעושה את זה לבד. 300 ימים בשנה זה פשוט לא בר קיימה". צבי שיתף: "זה כמו לדרוש ממני לעוף - אני פשוט לא מסוגל. האלונקה הזאת כבדה כבר. בן דור הוסיף: "בחרתי להיות אזרח ולא איש קבע. להציב אותי בסיטואציה הזאת זה לבקש ממני את הבלתי אפשרי".
כשנשאלו על האפשרות שלא יגיעו לסבב הבא - התחבטו. צבי אמר: "אם חיילים שלי מגיעים - אני מגיע. זה לא מותיר לי שום דילמה, אפילו לא קצת". בן דור הוסיף: "אם החבר'ה באים - אני בא. אין שום ספק בזה בכלל".
יהונתן גפן אמר פעם: "שונא את המדינה, אוהב את הפלוגה". החבורה הזאת אוהבת את המדינה, אבל ממשיכה להגיע למילואים קודם כל בשביל החברים לפלוגה. זה המזל של כולנו - כשראשי המדינה והצבא חושבים איך להמשיך במלחמה הזו אחרי תשעה חודשים, כדאי לקחת בחשבון את הזעקה שמשמיעים האנשים האלה גם אם היא בטון שקט. זה לא איום, זה לא אולטימטום - זה תיאור מצב.
בן דור זעק: "אני לא צריך מענקים, לא צריך שייתנו לי 1,500 שקל למסאז'ים ולא צריך מעטפת. אני צריך להיות בבית שלי - כי הוא מתפרק". צבי הצטרף אליו: "יש אנשים בפלוגה שרוצים להגיע ולא יכולים - כי הם פשוט לא מסוגלים. הילד שלהם מרטיב במיטה, הקידום הבא בעבודה שלהם לא קורה או שמפטרים אותם, מאבדים שנה אקדמית, בת הזוג שלהם אומרת להם 'זה או אני או המילואים' - שלל סיבות. אי אפשר להמשיך ככה, זאת לא אופציה".