מהשבי בעזה לרכבות ההרים באורלנדו: הם טסו הכי רחוק שרק אפשר, הכי זוהר הכי מפנק - הכי אמריקה. 22 משפחות שהילדים שלהן היו בשבי, לחלקן יש שם עוד בני משפחה, אבא וסבא ודוד. כמעט כולם כאן איבדו מישהו, רובם יותר מאחד. יחד עלו מטוס ויצאו למסע שבו ניסו לכמה ימים לשמוח שוב. כתבתנו ליוותה את הנערים והנערות במסע המיוחד ושמעה מהם על ימי השבי הקשים והחיים שאחרי.
"רוב נושאי השיחה שלי זה 7 באוקטובר", הודה יגיל יעקב ששוחרר בעסקת החטופים, "צוחקים על השבי, למשל על האוכל המגעיל, על כל מיני, על השמות של המחבלים". בסיומו של מופע באורלנדו על רקע תרועות הקהל אומר יגיל: "כשמוחאים כפיים זה מחזיר אותי ל-7 באוקטובר, כשכל עזה מחאו כפיים והיו מלא יריות".
"לפעמים החברים חושבים שזה היה שווה להיחטף בגלל כל הפינוקים - זה כי הם לא היו שם"
אוהד מונדר זכרי בן ה-9 נחטף יחד עם אימו וסבתו, סבו עדיין בשבי החמאס. "לפעמים החברים שלי חושבים שזה היה שווה שיחטפו אותם עם כל הפינוקים האלה אחרי שאתה חוזר", אמר והדגיש בבגרות יוצאת דופן: "אני לא חושב ככה, אבל טוב, הם לא עברו את זה".
אוהד זוכר כל פרט, כל שם ויודע להסביר את הדברים לפרטי פרטים. "התחלנו באיזה בית של אחות של מי ששבה אותנו, אחרי זה עברנו לבית של אח וחברים של מי ששבה אותנו, אחרי זה עברנו לאיזה בית בקומה חמישית ואחרי זה עברנו לאיזה בית חולים", שחזר. על התנאים הקשים בימי השבי אמר: "זה היה קשה, אין אוכל. היו לנו איזה 20 ימים שאכלנו רק... אני אפילו לא זוכר מה אכלנו".
אז היחס שלך לאוכל השתנה?
"עכשיו אני אפילו אוכל יותר לאט, כי רצינו לאכול יותר לאט כדי שיותר נשבע או שלא ייגמר מהר. היה רגע מאוד טוב שהביאו לנו 10 לאפות. אחרי איזה 30 ימים שלא אכלנו כלום כמעט".
אוהד בכלל מכפר סבא ובסוף השבוע ההוא הוא נסע עם אימא שלו קרן לקיבוץ ניר עוז, לבקר את סבתא רותי וסבא אברהם מונדר. "חטפו אותנו בערך ב-10:30. אני לא כל כך הייתי בהכרה כי הייתי מתחת למיטה, ופשוט כל השבי לא חשבנו שסבא בכלל חטוף, חשבנו שהוא פשוט בישראל פצוע. אחרי זה כשחזרנו, כשאמרו לנו שהוא בשבי, מאוד הופתענו".
בדירה בעזה, הם הקשיבו לטרנזיסטור קטן, וגילו שרועי, דוד של אוהד, נרצח בניר עוז. "סבתא ואימא שלי, הן ראו רדיו, אז הן לקחו אותו. הן פשוט שמעו שרועי נרצח", סיפר אוהד.
כשאתה פה אתה מצליח לשכוח את כל מה שעברת?
"לא את הכול. אני מנסה כמה שפחות לזכור, אבל זה עדיין בכל זאת זה משהו שאני אזכור לכל החיים. כשיש שקט אז אני חושב על זה".
"שמענו שם את הדברים מהבנות, עכשיו אנחנו גם רואות"
בזמן הטיול בפארק השעשועים הענק התפרסם סרטון התצפיתניות שנחטפו ממוצב נחל עוז. "אנחנו שמענו את הדברים מהבנות, עכשיו אנחנו גם רואות", אמרה חן גולדשטיין אלמוג ששוחררה בעסקה. "שמענו מכל אחת את הסיפור שלה ומה הן עברו שם בנחל עוז. זה קשה, כאילו הטוב הזה פה מתערבב עם זה שהם עוד שם, זה בלתי נתפס שהם עוד שם".
"הסרטון הזה זה גם הקלף האחרון של המשפחות האבודות האלה שמחכות לילדות שלהן", אמרה אגם גולדשטיין אלמוג, בתה של חן ששוחררה יחד איתה מהשבי. "מה עוד נראה? מה עוד אפשר להראות שיטלטל את המדינה?".
עמותת "להושיט יד", שבדרך כלל מוציאה לחו"ל מסעות של ילדים חולי סרטן ו-CP, היא שיזמה את הנסיעה הזו. אברהם עטר וגילת בירן עברו בין המשפחות והבטיחו שיעשו עבורן את הכול - ועוד קצת. יש כאן ליווי צמוד של צוות מבית החולים ספרא לילדים וגם עובדי מטבח, מאבטחים ומדריכים אנרגיות שאי אפשר לעצור - כולם הגיעו בהתנדבות.
המימון מגיע בעיקר מהקהילה היהודית במיאמי ובלו"ז יש חמישה פארקים, שופינג, הפלגה ביאכטה, נהגים מקצועיים שלוקחים את המשפחות לסיבוב על מכוניות מרוץ ובכל מקום שאליו הילדים מגיעים הם VIP. הימים מתחילים מוקדם בבוקר וגם כשמגיעים למלון בסוף היום יש פעילות.
אם האנשים שחולפים ומביטים על הקבוצה בפארק רק היו שומעים את הסיפורים של הילדים האלה, הם לא היו מאמינים. יגיל ואח שלו אור נחטפו מאותו הבית אבל הוחזקו ימים ארוכים בנפרד. יגיל עבר לילה שלם לבדו ברכב בתוך מחנה פליטים. אבא שלו, יאיר יעקב, נרצח ונחטף. "אני חושב עליו הרבה, על אבא", הוא סיפר. "כאילו חלק מהחיים שלי היה ועכשיו שהוא גם נרצח וגם שם, אז זה קשה", הוסיף בעצב.
ליאור וגלי טרשצ'נסקי היו עם אבא שלהם איליה בביתו שבקיבוץ בארי. ליאור, רק בן 16, נפצע מרימון שהושלך לממ"ד ומת אחרי שהבית עלה באש. איליה וגלי ברחו מהחלון, הוא הצליח להימלט אבל גלי נחטפה. במשך חודש הייתה נעדרת ועד רגע השחרור לא היה ברור מה איתה. "המושג פחד מקבל כאן משמעות אחרת", אומרת ראומה טרשצ'נסקי, אימה של גלי. "אחרי שאתה נפגש עם הפחד הכי גדול שלך והוא קורה לך גם ומתממש, אז יש פחות פחד, ליישם, להעז, להיות באקסטרים", מוסיפה.
משפחת אנגל נחטפה בשלוש פעמים שונות: רונן האב יצא ראשון מהבית כדי להיאבק במחבלים ונחטף. כשמחבלים נוספים נכנסו הביתה, קרינה יצאה מהממ"ד כדי להגן על הבנות ונחטפה גם היא, מיקה ויובל נחטפו לא הרבה אחריה.
"חזרנו מהשבי והודיעו לנו שרונן נהרג"
"מבחינתי הבנות היו בתל אביב", מספרת קרינה, "כי כל יום ששאלתי איפה הבנות אז אחת, אמרו לי שלא חטפו ילדים ושתיים, שהן בוודאות בתל אביב". רק אחרי 23 ימים קרינה גילתה שהילדות גם הן נחטפו, יום למוחרת הן כבר מתאחדות בבית החולים שבו הן מוחזקות בעזה. "מצד אחד הבנות איתי, ומצד שני הן חטופות ופצועות קשה", היא סיפרה על הרגעים הקשים. "אחרי שחזרנו הגיע צוות למרכז הקליטה, והודיע לנו שרונן נהרג, כנראה כבר בבית. הוא חסר".
בכל הזמן הזה, היחיד שנשאר בארץ לבד הוא הבן הבכור טום, חייל שסגר שבת בבסיס. "הייתי בלי משפחה 52 יום", הוא אומר. "לא ידעתי שום דבר, לא ידעתי מה קורה איתם. אבא היה החבר הכי טוב שלי. עשיתי קעקוע לזכרו, אני רוצה להראות לו, לספר לו", סיפר בכאב והראה את הכתובת על זרועו, "Always look on the bright side of life".
הצעירים כאן יושבים אחד עם השני עד השעות הקטנות של הלילה והחוויות מעזה הן הנושא המרכזי. גם חן גולדשטיין אימא של אגם, והגר ברודץ' שנחטפה עם שלושת הילדים שלה ועם אביגיל עידן, מצאו שם זמן שלא מצאו בארץ.
יצא לכן לשבת אחת עם השנייה מאז שחזרתן?
"טרם. אנחנו דיברנו על זה כמה פעמים שאנחנו רוצות ככה קפה לבד לדבר על חוויות השבי, חוויות 7 באוקטובר. אנחנו מאוד התרגשנו לשמוע בעזה שהגר עם הילדים בעזה, אנחנו שמענו את זה ברדיו", סיפרה חן. "כשהבנו שאביחי גם ניצל והוא בסדר, אני זוכרת שחשבתי אני כל כך רוצה לפגוש את הגר לבשר לה את זה, את הבשורה המשמחת הזאת", היא הוסיפה.
מיקה אנגל חזרה בשבוע הזה לנשום, היא צוחקת יותר משוחררת יותר מתחברת לאחרים. אבל אחרי כל עלייה יש ירידה, מגיע הטריגר שמזכיר לה את אבא ואת הימים בשבי. "שלשום היה בחדר האוכל אורז צהוב ואני לא הייתי מסוגלת להיכנס לחדר האוכל כי זה מה שאכלנו במשך 52 ימים", היא מספרת.
מיקה, את אמרת לי באוטובוס שבעזה היה יותר טוב - איך זה יכול להיות?
"כי שם הייתה לך תקווה, לי לפחות הייתה תקווה. לא ידענו על כל ההרס על כל האנשים שאיבדנו על כל הדברים שאיבדנו על זה שאין יותר בית. גם ארבעה ימים אחרי שחזרתי איבדתי את הבן-אדם שהכי יקר לי בעולם, הכי חשוב לי בעולם זה הוא. אני מוכנה לעבור את עזה עוד שבע פעמים ואפילו עוד יותר גרוע, רק בשביל שהוא יהיה איתי פה".
ומה קרה לך במתקן של "מהיר ועצבני"?
"היה יריות ונכנסתי להתקף באמצע מתקן. התקף מתבטא בלחץ, ברעידות, בפחד, בבכי ובעיקר בקוצר נשימה. כאילו פתאום את מאבדת את העשתונות שלך. כמות הפעמים ששאלתי כל מאבטח פה כמה נשקים יש פה וכמה שזה לא מספיק, באמת שאלתי את זה בלי סוף וגם ביקשתי לראות אותם".
"אני לא יודעת אם אי פעם מישהו יכול להבטיח לי שכל זה לא יקרה שוב. או שהממשלה הזאת תדאג לי עד שאני אמות, עד שאני אמות - כי הם חייבים לי, כי הם לא עשו את העבודה שלהם. הם לא עשו את מה שהם היו צריכים לעשות שזה להגן על האזרחים שלהם ואני אזרחית".
עמותת "להושיט יד" היא שיזמה את המסע הזה שכלל 120 אנשים. כל אנשי האבטחה, המדריכים, צוות רפואי גדול ואנשי לוגיסטיקה, כולם הגיעו בהתנדבות מלאה. כדי לאפשר לילדים האלה עוד ימים של שמחה, העמותה הקימה פרויקט בשם "שבים לחיים", שניתן לתרום אליו כאן.