המלחמה הותירה לוחמים רבים בסדיר ובמילואים קטועי גפיים. אלישע מדן הוא אחד מהם. כשנפצע, מצבו הוגדר אנוש ובמשך שבועיים היה מורדם ומונשם. כשהתעורר בבית החולים הבין שהחיים שלו השתנו לנצח, ואולי, שנולד מחדש.
מדן נפצע כשהתפוצץ עליו ועל חבריו לנשק פיר בצפון הרצועה. חבריו לצוות, אמיתי ארגמן, עידו קנדר ועמוס לפידות, כולם נפגעו ברמה כזו או אחרת ברגליים, כולם הפכו לחברי נפש, לקבוצת תמיכה שמנסה לחזור לחיים דרך רכיבה על אופניים.
"הרכיבה הזאת היא קודם כול חופש מטורף ועצמאות למישהו שלקחו ממנו את היכולת לזוז, יש משהו מאוד-מאוד חזק בזה", מתאר מדן את המשמעות של רכיבה על אופניים לאחר הפציעה. "הנפש כאילו צועקת מאושר כשאתה על האופניים. זה פתאום תופס אותך ואתה עף". לדברי מדן, חבורת האופניים נוצרה בעזה. "אלה לא חבר'ה שגדלתי איתם, הם צעירים ממני ב-20 ומשהו שנה, חלקם", הוא מציין.
מכל צידי המפה הפוליטית
אבא של אלישע הוא הרב יעקב מדן, ראש ישיבת ההסדר בהר עציון, אחת הדמויות המשפיעות בציונות הדתית. גם אלישע של לפני ה-7 באוקטובר היה עם דעות פוליטיות חד-משמעיות בימין, בעיקר עם דעות נוקבות על הצד השני. אבל נדמה שהמלחמה, הפציעה והחברים שהיו איתו שם שינו אצלו כמה דברים.
"זה מאוד שינה לי את סדרי העדיפויות ואת הצורך שלי להיות צודק ולהתווכח ולהביע את הדעה שלי. חברים שסיכנו את החיים שלהם בשביל להציל אותי זה חברים שהם הפוכים ממני באידיאולוגיה ובדעות", מעיד מדן. הוא מרחיב, "מאוד שמאלנים וקפלניסטים, וזה כל כך לא חשוב כל הדברים שהתווכחנו עליהם לפני כן, כמעט נפרדנו בגללם, נראה כל כך מטופש עכשיו". הוא מוסיף, "אנחנו אוהבים אחד את השני, ונלחמנו אחד עם השני, והיינו מוסרים את הנפש אחד בשביל השני שם".
החבורה הזו היא סוג של מיקרוקוסמוס ישראלי, ימין ושמאל, מתנחלים, תל אביבים, כולם פטריוטים ישראלים. "גם עמוס היה קפלניסט, והמשפחה שלו, הם באו מעולם הפוך מהעולם שלי", מספר מדן על חברו שנפצע גם הוא בעזה. "היינו ביחד בבית חולים, ההורים שלי ביחד עם ההורים שלו. המשפחה שלי והמשפחה שלו מאוד-מאוד התחברו. גם אני והוא, שבאים מעולמות כל כך שונים, בסוף שפכנו דם ביחד, הדם שלנו התערבב ביחד. אנחנו חבורה של חבר'ה שכל אחד שונה בתכלית מהשני, ואיכשהו החיים חיברו אותנו. לכל החיים".
אמיתי ארגמן הוא הצעיר שבחבורה, בן 23, מרמת גן. כמו אלישע, גם הוא איבד את שתי רגליו בפיצוץ. לדבריו, הוא היה רץ בפארק הירקון כל חייו, והיה מגיע בריצה לכ-10 קילומטרים.
עידו קנדר הוא הפצוע הקל ביותר בחבורה, היחיד עם שתי רגליים, אבל אחת מהן פגועה מאוד. הוא בן 27, סטודנט למדעי המחשב, גם הוא מילואימניק, לוחם מגלן. הוא מסביר שהאופניים יכולות להגיע עד ל-25 קמ"ש. "זה יותר קשה מאופניים רגילים כי אתה סוחב יותר משקל. המנוע שלך זה הידיים", הוא מתאר. לדבריו, לפני הפציעה התכוון לעשות את המרתון הראשון שלו באוקטובר הקרוב. נראה שהוא לא איבד תקווה, ודבק להוציא לפועל את התוכניות למרתון, אם כי באיחור של שנה או שנתיים.
עמוס לפידות משתף גם הוא במקום שהאופניים תופסות כעת בחייו: "חודשיים הייתי מחובר לכיסא גלגלים עם רגל מקובעת, לא יכולתי לזוז בכלל. אז פתאום אתה פוגש את הדבר הזה, ואתה נותן כאילו 30-25 קמ"ש, מעלה דופק, אז זה כיף. זה לא פחות מלגוף, זה לנפש".
לפידות הוא מנהיג חבורת הרוכבים. גם הוא שירת במגלן, בן 31, התחתן עם נעמה רק שלושה חודשים לפני הפציעה. "עברנו פה חוויה מאתגרת, חוויית קצה, ואני מרגיש שיצאנו מזה, עברנו אותה ביחד". אישתו, נעמה, משתפת: "אנחנו ממש חיים את התחושה הזאת ששום דבר לא מובן מאליו. ממש, שנינו. כל אחד מנקודת המבט שלו, מהחוויה הזאת, מהפציעה, מהמסע הזה שעברנו. אבל זה מאוד מקרב שאנחנו באמת מעריכים הכול ואנחנו ממש-ממש יודעים על בשרנו כמה הדבר הזה יכול היה להיות אחרת".
בחזרה ליום ששינה את חייהם
מדן חוזר אל אותו היום בעזה ששינה את הכל. "חיפשנו פיר של מנהרה בבית חאנון שידענו שעומדים לצאת ממנו מחבלים עלינו, ומצאנו בתוך בית, בתוך אחד החדרים, פיר של מנהרה", הוא מסביר. "הפעילו עלינו מטען, הבית קרס".
ארבעה לוחמים נהרגו במהלך פיצוץ בפיר מנהרה הממולכד ליד מסגד: רב-סרן משה ידידיה לייטר ז"ל, רס"ם יוסף הרשקוביץ ז"ל, רס"ר מתן מאיר ז"ל ורס"ר סרגיי שמרקין ז"ל. לידם היו באותו הרגע אלישע, אמיתי, עידו ועמוס.
לפידות מתאר שנשמע פיצוץ אדיר. הוא משחזר: "אני זוכר שחור, אני זוכר את עצמי עף, מרים את הראש, אני רואה את החבר'ה מסביבי, אני מבין בדיוק את גודל האירוע. מנסה להזיז את הרגליים, הרגליים לא עובדות, אני מצליח לגרור את עצמי החוצה, הורדתי מעצמי את הציוד, שמתי לעצמי חוסם עורקים. אחד, זה מה שהיה בשלוף". לדבריו של לפידות, מחשבות של פחד לא עברו במוחו באותם הרגעים.
מדן מעיד שנמחק לו הרבה מהזיכרון של אותו יום. "אני כן זוכר רגעים. אני זוכר כאב מאוד מאוד מאוד חזק, אני זוכר שאני לא מצליח לנשום, ואני זוכר שהרגשתי שאני עומד למות". הוא מתאר, "אני כן זוכר שהמשפחה שלי עברה לי בראש, שנפרדתי, אמרתי 'שמע ישראל' ווידוי, וזהו, הכנתי את עצמי למוות. אמרתי שרוב הסיכויים שאני לא אצא מזה, שזהו". ארגמן משתף, "חשבתי על אבא שלי שנפטר לפני 14 שנה, אמרתי שאני חייב כן לשרוד את זה, שהמשפחה שלי, יהיה לה מאוד קשה אם אני גם אמות".
התחלה חדשה בבית החולים
בבית החולים הם לומדים לאט-לאט להכיר את החיים החדשים שלהם. שם, גם נכנס לתמונה צפריר חקלאי - יוזם ומנהל מיזם אופני היד. הוא מספר: "אני הרבה שנים מתנדב בשיקום, מדבר עם אנשים, נותן להם קצת השראה קצת מראה להם את הכיוון - זה שיקום במצב שלא ראיתי בחיים שלי", הוא מעיד. "כמויות של פצועים, מיטות במסדרונות. התקשרתי למוץ, למשה "מוץ" מטלון, שהוא היום היושב ראש של הפאראלימפי, אמרתי לו, 'תשמע, יש פה כמויות של חבר'ה מטורפים, חזקים. בית החולים רוצה שנבוא לעשות להם תוכנית. אולי יצא לך מישהו ללוס אנג'לס". אז הוא קרא לתוכנית "מעזה ללוס אנג'לס".
בדרך לאולימפיאדת לוס אנג'לס בעוד ארבע שנים, עצרו החבר'ה גם באיטליה. ארבעתם נסעו למפעל ליד אגם גארדה כדי לקבל אופני יד חדשים, כאלו שהותאמו להם בדיוק.
"שום דבר לא מובן מאליו. למדנו את זה, מה שנקרא, בדרך הקשה", אומר קנדר. מדן מספר גם הוא על התהליך שעבר: "בבית החולים סיפרו לי כשהתעוררתי שאין לי רגליים. זה היה רגע מאוד מאוד מאוד קשה. בבת אחת אתה מבין מה קרה ומה המציאות החדשה שאתה בתוכה", משתף מדן. "מאוד מאוד מאוד התבאסתי לכמה רגעים, ואמרתי, איזה באסה, ומאז לא אמרתי יותר את הצמד מילים הזה, ולא חשבתי את זה, וחלאס. זו המציאות עכשיו. וזהו".
האופטימיות של מדן ניכרת בכל דבר, ובעיקר בתהליך השיקום: "עד עכשיו לא עשיתי כלום בבית, ואינשאללה שעם הרגליים האלה, לאט-לאט אולי אפילו אני אשטוף כלים". הוא מוצא מקום גם להתבדח: "בעצם, אני לא בטוח שזה יקרה. יש עדיין דברים שלא יחזרו לעולם".