שלמה מנצר בן 86 הוא החטוף המבוגר ביותר שנמצא בשבי חמאס כבר 212 ימים. הוא נולד בעיראק ושרד את הפרהוד – הפוגרום ביהודי עיראק בשנת 1941. הוא עלה עם משפחתו לארץ, וכמה שנים אחר כך עוד כשהיה נער, התיישב בקיבוץ כיסופים שם התגורר כל חייו, ומשם גם נחטף ב-7 באוקטובר.
בפתחו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אחותו של שלמה ששרד, הדסה לזר, אמרה בריאיון ל"מהדורת היום": "שלמה חווה שואה נוספת דווקא במדינתנו המובטחת. דווקא כשאמרנו 'לעולם לא עוד'. דווקא במדינה הריבונית שלנו – זה בלתי נתפס. מה שיש לי לומר זה שנגמרו לנו המילים, אנחנו רוצים מעשים".
בנוגע לשיח ולדיווחים על העסקה שמתגבשת אמרה לזר כי היא מרגישה שזאת הזדמנות שיש לקחת אותה שאולי לא תחזור: "אני מבקשת, אני מתחננת כי אני חוששת שבאמת זה לא יחזור. אני גם פוחדת להתאכזב לכן אני לא רוצה להיאחז בזה. הולכים לישון עם חדשות מסוימות ומתעוררים עם חדשות אחרות. תהפוכות – גם הבטן מתהפכת באותה המידה".
"הבטיחו לנו שיעשו הכול כדי להחזיר אותו, שתהיה טבעת חנק ויחזירו אותו. בינתיים לא זה קורה ולא זה קורה. במה אני יכולה בעצם להיאחז".
לזר הוסיפה כי משפחתו של שלמה לא יודעת דבר על מצבו. "רק יודעים שהוא נחטף לנגד עיני אשתו. אשתו הייתה איתו אבל הצליחה לחמוק ברגע האחרון. היא ראתה שחוטפים אותו לרכב. הם דרשו את מפתחות הרכב, ולקחו אותו לרכב שלו כשהוא אזוק ומכים אותו". עוד אמרה לזר: "אני מניחה שהוא הרגיש את מה שהוא הרגיש בשואה כשהוא היה ילד, למרות שזה שונה אבל זה גם דומה".
לזר ביקשה מכל מי שיכול לעצום עיניים ולחשוב על סבא שלו: "סבא נמצא שם, יושב, קופא מקור עם גופייה כפי שהוא נחטף, אוכל רבע פיתה. בלי מכשיר שמיעה הוא לא שומע, וחושב שאולי אנחנו כבר לא זוכרים אותו. אולי אין לנו כבר מדינה. אני לא יודעת מה אומרים לו שם".
על השאלה כיצד שומרים על אופטימיות בתקופה הזו, השיבה לזר: "שלמה נותן לנו את הכוח. הוא טיפוס אופטימי. הלב שותת דם, אנחנו לא מצליחים. אין לנו יום ואין לנו לילה. הכול התהפך – השמיים נפלו עלינו. זה בלתי ייאמן".